באמצע העשייה הגדולה של מלאכת המשכן, בינות לכלי הזהב והכסף, התכלת והארגמן, סממני הקטורת הריחניים והבגדים המרהיבים, בחירת בצלאל ואהליאב ושאר חכמי הלב העושים במלאכה,
לצד המנהג הקדום של "הכאת המן" ברעשנים ובשריקות בוז כל אימת ששמו נזכר, התפתח בקהילות רבות המנהג לעשות כן גם באחד הפסוקים החותמים את המגילה,
אולי "לא כל יום פורים", אבל עיון במקרא מלמד ש"יש לי (כמעט) יום יום חג". השוואה קלה בין לוח השנה היהודי לבין מקביליו בדתות מוכרות
כל הבקי ולו מעט בספרות המשפטית בימינו ימצא עצמו עומד נבוך משהו לנוכח פרשת משפטים שבתורה. לאחר המאורע הגדול של מעמד הר סיני, רווי ההוד
מתי מעט מדמויות המקרא זכו שתיקרא פרשה על שמם. שלוש מהן – אינן 'משלנו': יתרו, קורח ובלק (ואם תרצו, גם נח שקדם לאברהם העברי), לעומת
מושקו היה פנטזיונר. חולם בלתי נלאה. מגדולי ההוזים. אבל כפי שנהג לומר: בין "הוזה" ל"חוזה" מבדיל רק קו אחד קטנטן, דקיק. ואת הקו הזה הוא
בכל עת, ובעת הזו של מגפת הקורונה ביתר שאת, בולטים אנשי הרפואה במסירותם ונאמנותם למען הכלל. הם עושים לילות כימים, פשוטו כמשמעו, לעתים במשמרות רצופות
איך נולד מנהיג? והאמנם מנהיגות היא תכונה מוּלֶדֶת או נרכשת ונלמדת? שאלות חשובות אלה מנסרות בחללו של עולם מזה אלפי שנים, ואין להן תשובה אחת,
אחד הפרקים המרתקים בעולם הספרות הוא "תורת הפתיחות והסיומים". כיצד פותח מחבר את ספרו וכיצד הוא חותם אותו. רושמה של פתיחה טובה, מותחת, לא
סיפור חייו המרתק של יעקב אבינו מגיע בפרשת ויחי אל סופו. וכמה סמלי הדבר, וראוי לתורת ישראל שמקדשת את החיים, שדווקא פרשה שבה מתוארת פטירתו
