כל המאמרים במדור צו

הצב היהודי נשאר עם רגליו על הקרקע, מתנהל לאטו, לא מפחד מאיש בשבת פרשת צו, הנושא שמתבקש לכתוב עליו הוא כמובן – צב. אמנם הצב

פרשת צו ממשיכה בתיאור הקרבת הקורבנות עליהם התחלנו לקרוא בפרשה הקודמת. ההבדל שבין פרשת ויקרא לפרשת צו נעוץ 'בנמען'. כדי להבין את הדברים נפנה לדבריו

הקדושה חודרת עד הרמה הנמוכה ביותר של המעשה ושל המציאות אחד האתגרים החשובים ביותר בשעת משבר הוא להחזיר את החיים למסלולם עד כמה שאפשר, וכמה

על מנת שזוגיות תצליח, היא צריכה סולמות – יכולת התניידות תמידית בין גבוה לנמוך המילים "זה קרבן אהרן ובניו" מתקשרות אחרי דרשה ארוכה בויק"ר ח

כולנו מכירים בחיי היום-יום שלנו את המתח בין התרגלות להתרגשות, בין שגרה לשדרוג ובין מיחזור לחיזור, ואנו שואפים מטבענו למצוא דרכים לגוון, להתרענן ולהתחדש. נטייה

פרשתנו ממשיכה את הפרשה הקודמת ועוסקת בדיני הקרבנות ועבודת הכהנים. מעשים אלו עלולים להתדרדר ולהגיע לידי עבודה זרה ולכדי מה שאירע מאוחר יותר עם נדב

המעשה השמימי אינו פוטר אותנו לתרום את תרומתנו הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספים [פ"ב ה"א] כותב: "מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח שנאמר: 'אש תמיד

בשבועות האחרונים התבוננו בעשרת הדיברות. הצעתי לראות בהם חוקה של החברה הגאולית שאותה מבקשת התורה ליצור. יש בהם חיובים שבין אדם למקום וחיובים שבין אדם

שתי אופציות להקרבת זבח השלמים נזכרות בפרשה. האחת- כשהאדם מביא קרבן תודה, והשנייה- כשנדר או התנדב להביא קרבן למקדש. אחד מן ההבדלים ביניהן קשור למשך

"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלות בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן". פרשתנו מציגה, לראשונה בתורה, את המילה תודה ואת האפשרות