"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה. יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב [תהילים כ]. "כשאתה בצרה, תגיד תהילים פרק כ', שמתחיל ב'יענך ה' ביום צרה'", יעץ
סיפור מדהים ומרגש מביא הרב ישראל מאיר לאו בספרו "אל תשלח ידך אל הנער". הוא מתאר מפגש שהתקיים בין קבוצה של ילדים ניצולי בוכנוואלד, שהתאספו
צילה הקודר של השואה מרחף מעל שמי המדינה, כפי שלא היה מאז הקמתה. מייד לאחר שמחת תורה פרחו הדימויים של התקפת הטרור של חמאס למאורעות
'הבנת' אירועים לא נעימים ברמה אישית או ציבורית, באה לידי ביטוי במשפט המתרץ: "ככה רצה הגורל". אירועים משמחים יותר זוכים למשפט אחר: "הכל בהשגחת ה'
לכל "7 באוקטובר" יש "8 באוקטובר". לכל "שבעת ימי אבל", יש את ה"ויהי (לשון וי, קינה, נהי ובכי) ביום השמיני" שלו, ה"אחרי מות" שלו. בחלוף
"לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִי ה'". אדם שומע מותר לקלל? ומדוע המצווה נוסחה בחרש דווקא, הלא ממילא הוא אינו שומע?
שלוש הוראות שבתורה מכוונות למנוע ביזויו של אדם. קיימת האזהרה של "א-לוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז) וכן ההוראה "ולא תקלל
פרשות "אחרי-מות" ו"קדושים" מתחברות ברוב השנים, והקשר ביניהן בולט לעין במצוות העריות. בפרשת "אחרי-מות" מופיעים האיסורים, ואילו בפרשת "קדושים" מופיעים העונשים. ברצוני להציע בזה שקיימת
הפטרת שבת הגדול עניינה תשובה וגמול (מלאכי ג' ד'-כ"ו). במשפטים ספורים מתואר בה כיצד לפני יום הדין, יבוא מלאך ה' "להכין את הקרקע", כלומר לשפוט
פרשתנו פותחת בנגע הצרעת באדם, שנגרמת מהחטא החמור של הדיבור להרע: "זאת תהיה תורת המצורע" – זו היא תורתו של מוציא שם רע" (ערכין טו
