"… וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן
כל הורה רוצה שסיפורו וסיפור משפחתו יעברו הלאה לדורות הבאים. כל עם, לאום, חברה, מדינה וכיוצא באלו רוצים שסיפורם יעבור ויסופר לדורות הבאים. זה אינסטינקט
כהונה אינה רק תואר. היא מהות. לא רק זכויות אלא גם, ואולי בעיקר, חובות. רבים נותנים עיניהם בכ"ד מתנות כהונה, בכבוד שבו זוכה הכהן (מדין
"ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה… ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה'". סיפורו של המגדף הוא פרק מרתק בסיפורה
פרשת המועדות במוקד פרשתנו. במרכז הפרשה מצוי פסוק, שלכאורה אינו קשור לסדר המועדות אלא להלכות מתנות עניים: 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ
שלש הפרשות האחרונות -אחרי מות, קדושים ואמור עוסקות בחוקים ובמשפטים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו. הבולטים ביניהם הם ואהבת לרעך כמוך, לא תלך רכיל,
לאחר המבול חל שינוי ביחס שבין האדם לחי: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט'), בשונה
"פרשת המקלל" (ויקרא כד, י-כג) שחותמת את פרשתנו, מתארת אמירה קשה שיצאה מפיה של דמות אנונימית-למחצה, בן ליחסי תערובת, שסופה עונש מוות: "ויצא בן אשה
אלון יוניאן יועץ פיתוח עסקי ואסטרטגי פרשתנו עוסקת רובה ככולה בענייני הכוהנים ומועדי ישראל. בסוף הפרשה מופיעה פרשייה אשר אינה שייכת – פרשיית "המקלל". התורה
"ושמרתם את מצוותי ועשיתם אותם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם" (ויקרא כב',לא'-לב') . למקרא ציוויים אלה
