כל המאמרים במדור מנוחת נדבה

התורה (במדבר י י) מצווה לתקוע בחצוצרות בימי צער "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם". בביאור זמן ימי השמחה שאליו כוונה התורה אנו מוצאים שלל פירושים מן הקצה אל

שבת זו פותחת את חומש 'במדבר' והיא עומדת בין השבוע שחל בו יום ירושלים והשבוע שחל בו חג מתן תורה. ירושלים נתפסת כמקום המסמל את

מפשט הפסוקים משתמע שבלק חשש מכך שישראל יכבוש את ארצו ולכן רצה להחליש את כוחם. מדוע שיחשוש מכך, הרי ישראל מעולם לא עשו זאת? מלמדנו

המלכת המלך בישראל מתוארת בתורה (דברים יז יד-טו): 'כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ… וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר

בתיאור המקום שבו אמר משה את דבריו, כמתואר בתחילת החומש, אנו מוצאים מקומות מסתוריים (דברים א א) – 'בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין

למרות שכניסתו לארץ נענתה בשלילה, מבקש משה רבנו בתפילתו (דברים ג כה): 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן'.

מבין אחד עשר הארורים, אנו מוצאים ארור אחד המצריך דקדוק בלשונו: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" [דברים כז כו]. מה

בנאום הפרידה שלו, משה מתאר את מעשי המדבר ומאורעות הנדודים באופן מיוחד ולעיתים אף מפתיע. אחד מן המקומות הללו הוא תיאור תחושת משה בעקבות חטא

מניינם של ישראל בפרשתנו מסיים את ארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר. בסיום המניין התורה מציינת [במדבר כו סד] – "ובאלה לא היה איש

מקובל לומר שעשרת הדיברות מחולקות באופן טבעי בין מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. החלק הראשון – מצוות האמונה, איסור עבודה זרה וחילול השם