בפרשתנו מצווה הקב"ה את ישראל להביא את כל הבשר שהם חפצים לאכול במהלך שהותם במדבר, לפתח אהל מועד. שם, ורק שם, ניתן לשחוט את הבשר
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" ( ויקרא יח', ג')
בתחילת הפרשה מצוה הקב"ה על מתן יחס מיוחד לכהנים בכלל, ולכהן הגדול בפרט. יחס זה אינו קשור במישרין לעבודת המקדש, אלא הוא נוגע בכל ארחות
בין שלל המצוות שמצויות בפרשיות אחרי מות וקדושים, מצויים שני פסוקים שהרבה גופי תורה תלויים בהם: "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם, אני
מדורת ל"ג בעומר, אותה נציין בעזרת ד' בעוד שבוע, מהווה אירוע אותו ילדינו מאוד מאוד אוהבים – וטוב שכך. מדורת ל"ג בעומר מהווה גם הזדמנות
בפרשת השבוע אנו קוראים את איסורי אכילת הדם, שחומרתם גדולה ביותר – דין כרת. חומרת הדין נעוצה בכך שהדם הוא תשתית החיים של כל בעלי
המושגים טומאה וטהרה משמשים בספר ויקרא בשני הקשרים שונים. הקשר אחד, עליו קראנו בשבועות האחרונים מתייחס להיבט הגופני של הטומאה והטהרה. אדם הנוגע בשרץ או
"רבי יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג,
קדושים תהיו – האסוציאציה הראשונית למקרא הציווי היא , שבכדי לקיים צו אלוקי זה, יש למסור את הנפש על קידוש ה'. סמיכות פרשת קדושים לימי
