"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל
דמותו של פנחס היא דמות הקנאי האולטימטיבי, שאיננו יודע פשרות, ושמחרף נפשו למען נקיון המחנה. לפיכך אין זה מפתיע שלאורך הדורות רבים מהקנאים נתלו בדמותו,
תחילת ימי בין המצרים בצום י"ז בתמוז. לפי המשנה, ביום טרגי זה חטא עם ישראל בחטא העגל, והביא לשיבור הלוחות: "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני
בים הפרטים שבמקרא, נחבאים לעתים פסוקים שבדרך כלל הדעת אינה ניתנת אליהם. כזהו למשל, פסוק אחד שכלול ברשימה הארוכה של משפחות נוחלי הארץ. לאחר תיאור
"גדול השלום, שנתן שאין העולם מתנהג אלא ע"פ השלום, והתורה כלה שלום שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. אם בא אדם מהדרך – שואלין
הרב ד"ר אמיר משיח רב ביהכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות בפרשתנו מבקש משה רבנו מהקב"ה שימנה מנהיג במקומו לעם ישראל. משה, כמנהיג ישראל במשך
אחת התופעות הבולטות ביותר בעולמו של מקרא היא הייחוס. בשונה מהנהוג בימינו שבהם מבקשים מאדם כי יציין את שמו ושם משפחתו, בעבר הלא רחוק לא
באיבה של פרשת פינחס מופיע פרשת בנות צלפחד ובסמוך לה הוראת ה' למשה לעלות ולהשקיף על הארץ טרם ייאסף אל עמיו. פרשות מטות-מסעי ודברים העוסקות
פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות לקראת הכניסה לארץ. בסופה חורגת לכאורה התורה מהרצף וחותמת במצות הקורבנות בכלל וקרבן התמיד בפרט. התורה עוסקת בעיקר במוספים אולם היא
