ביום מן הימים שאל תלמיד את רבו, הרב יהודה עמיטל, מייסד וראש ישיבת "הר עציון": "הרבה תלמידים בימינו נועצים עם רבותיהם בכל דבר ועניין. למן
הוויכוח הציבורי סביב מתכונת ועדת החקירה לאירועי המלחמה עדיין לא הוכרע. אין כמעט חולק על העיקרון שלפיו חייבים לחקור את הכישלון, שהיה מן הגדולים בתולדותינו,
אחת התגובות שקיבלתי על הטור האחרון עסקה בשאלה האם יהודי אתיופיה אכלו מאכל חם בשבת. לטענת הכותב (הרב ס.א) האמירה ש"לא אכלו מאכל חם" אינה
בשמואל ב' פרק ו', דוד כבר יושב בטוח ומחליט לעלות את ארון הא-לוהים לירושלים. הארון מורכב על עגלה חדשה. "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי
משה מונה כל מקום ומקום שבו חנו בני ישראל, ונאמר (במדבר ל"ג, א') "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן".
במסכת מגילה מובאת מימרת רב, לפיה בראש חודש אב שחל בשבת מפטירים "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי". זוהי בעצם הפטרת "חזון", אותה אנו נקרא בשבת הבאה
מאמרו של ד"ר חזות גבריאל, "לאומיות וצבא, מאז ומעולם", הנסמך על פרשת מטות (תשפ"ד), מציע תובנות מעניינות על הקשר בין שירות צבאי, לאומיות ואחריות קולקטיבית.
שעת פטירתו של אדם היא פעמים הרבה שעה של חשבון נפש. מעשי עלילותיו וגבורותיו של אדם עוברים לפניו כבני מרון. מן הסתם, הוא שמח על
משמעות המילה 'חָלוּץ' ופירושה בעברית הם- זה ההולך בראש המחנה, פורץ דרך, ראשון להתייצב למשימה וכו'. כך למשל יאמר יהושע לעם לפני הקרב הראשון בארץ ישראל בגזרת
בשיח החברתי של ימינו בין מיעוטים לרוב, בין קבוצות שונות בציבוריות הישראלית, שאלת הערבות ההדדית רלוונטית מתמיד. האם קבוצות שבוחרות בדרך חיים שונה שותפות לעול הציבורי?
