הומור הוא כלי משמעותי מאוד וחלק בלתי נפרד מחיינו. משחר ההיסטוריה אנשים צחקו, ויש לזה עדויות כבר במקרא. אבל מאז 7 באוקטובר, חזרה לשגרה וגם
בלב שבור: נשים שהיו מאורסות ללוחמים שנהרגו במלחמות ישראל דורשות זכויות והכרה מלחמה וחלום: הצעירים שעוזבים משפחה ועבודה ועולים ארצה, למרות המלחמה "דבריך גרמו לאשתי
מלחמת "חרבות ברזל" הציבה אותנו אל מול מציאות קשה: נשים רבות ששלחו את אהובן לקרב, נותרו לבדן, וביניהן מספר רב של מאורסות טריות, שהתקופה שהייתה
הם צעירים, הם אידיאולוגיים, ויש שיגידו שהם משוגעים – רבקה ביטון וקיריל נצ'ייב עלו ארצה בעיצומה של המלחמה, הראשונים ממשפחתם, ולמרות האזעקות וירי הטילים הם
חודשים עמוק בתוך המלחמה בעזה, בצפון אי הוודאות עם חיזבאללה הולכת וגדלה, ובתווך חודש הרמדאן יחל השבוע והעיניים נשואות להר הבית. השר בן גביר הציע
שתיהן פונו מקריית שמונה בתחילת המלחמה, ושתיהן אימהות לבנות עם צרכים מיוחדים. ארבעה חודשים אחרי, אודליה וקרין מספרות על החודשים הקשים של הפינוי עבור בנותיהן,
חוק הגיוס מאז ולתמיד חוק הגיוס הולך להעסיק את המדינה זמן רב מאוד, מכאן ועד הודעה חדשה. הכל, חוץ מחלק מהמנהיגים החרדיים וחלק מהציבור החרדי,
עמית מן ואביה גנוט נרצחו באכזריות במתקפה הנוראית של חמאס ב-7 באוקטובר. שתיהן היו צעירות בנות 22 ומוכשרות מאוד, מלאות בתוכניות לעתיד, שכל חייהן היו
המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר ועדיין מתנהלת, גובה קורבנות רבים כבדים מנשוא. לא מעט משפחות איבדו את יקיריהן והן נאלצות לחיות את החיים לצד האובדן, המשבר
ברוך יצא עם כיתת הכוננות למנוע את חדירת המחבלים לקיבוץ מגן, עמיחי החזיק את ידית דלת הממ"ד שבתוכו הסתתרו הוא, אשתו וששת ילדיהם בכרם שלום
