הפסוק "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו) מעמיד בפנינו את אחת השאלות המטרידות ביותר בהגות היהודית: האם עצם הצבת הברירה בפני
פרשת ראה פותחת בבחירה החופשית, ונאמר (דברים י"א, כ"ו) "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הבחירה נטועה באדם מיום עמדו על דעתו ומתקיימת ללא
נכדים הם כמו סיפור שעבר עריכה. איכשהו סימני השאלה, הקריאה והפיסוק מעצבים את מפת הערכים שההורים (הילדים שלנו) בחרו להעביר בדרכם הייחודית לדור הבא. מדי
פתיחת פרשת ראה – "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו), מציבה אותנו כבר בפסוק הראשון מול מוטיב חזק ועשיר: הראייה. אין
הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים החברה הישראלית היא חברה עשירה ומגוונת ומכילה קבוצות ותתי-קבוצות, ביניהן הבדלים רבים
במהלך השבי הקשה, מספר חטופות גילו עוצמה נפשית ורוחנית יוצאת דופן. הן נאחזו באמונה, בתפילה ובתקווה כאמצעי להתמודדות עם המציאות הבלתי נתפסת של השבי, למשל
שתיהן עסקו בעיצוב לפני העסק הנוכחי, שתיהן ניזונות במשך שנים בעיקר מפירות, ולשתיהן קוראים ענת: ענת רשף גלעד וענת קרץ הן פירותניות מושבעות, ויחד הן
בעידן המלחמה המודרנית בת ימינו, שבה מתנהלים הקרבות לא רק ב"שדה" – ביבשה, באוויר ובים – באמצעות כוחות שריון, צנחנים וחי"ר; מטוסים וצוללות, אלא גם
הם קמו בזריחה בכל בוקר, יצאו לשדה, והשקיעו באדמתם את כל מרצם – אבל המלחמה קטעה את שגרת חייהם. חקלאים בעוטף עזה ובאזורים נוספים ברחבי
קצת יותר מ-80 שנה חלפו מהיום בו עלה הכורת הנאצי על העיירה קישוורדה שבצפון-מזרח הונגריה. בשני ימים – יום שני ז' בסיוון תש"ד, יום שני
