דינה של עיר הנדחת הוא דין קשה וגורף. כל תושבי העיר משלמים אותו, כי אפשרו לעירם להדרדר למדרגה רוחנית כה נמוכה ומסוכנת. אולם, התורה מחייבת
במקרים רבים המסרים שהתורה מעבירה אלינו בנושאי קיום המצוות, כוחם יפה גם בתחומי חיים אחרים. אחד המסרים מופיע בפרשתנו: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"
הרב אבי נויבירט "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל
המחזיר חוב לחבירו בשביעית (=לאחר שמיטת הכספים) – צריך שיאמר לו [המלווה]: 'משמט אני!', ואם אמר לו [הלווה]: 'אף על פי כן' – יקבל הימנו,
אחת הברכות-הבקשות השגורות על כל פה, היא זו הנאמרת בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו, ה' א-לוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, כי
בשעה שנימק איוב את הדרך האמונית לאורה הוא הולך, טען כי לא זו בלבד שהוא נאמן לדרכו וניצב מול ריבונו של עולם, אלא גם כי
הגמרא במסכת תענית (כא ע"א) מביאה סיפור על אילפא ור' יוחנן: השניים היו לומדים תורה יחד מתוך עוני גדול מאוד, עד שיום אחד החליטו לעזוב
בכ"ח באייר תשכ"ח בבוקר שהינו במקלט בצפת עם אמא ז"ל. האבות כולם, כולל אבא, היו מגוייסים והילדים שהו במקלט עם האמהות. המתח היה גדול. כולם
בין בעלי החיים האסורים באכילה נזכר החזיר "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם…" (דברים י"ד ח'). התורה הזכירה במפורש את
שאלה עתיקת יומין היא מהו המקור לרע בעולם. האם הוא בא משמים או הוא תוצאה של מעשי האדם. המדרש [קה"ר ז] מספר : "בשעה שברא
