כל המאמרים במדור כי תצא

הגשם ששטף בשבת החולפת את גוש עציון, בכמות יוצאת דופן לגמרי לעונה הזו – ריגש אותי. יום קודם לכן עוד אמרתי לבתי שיש לי תחושה

פרשת כי תצא היא אחת הפרשות העשירות ביותר במצוות שבין אדם לחברו. בתוך רצף של דינים הנוגעים לחיי היום-יום חוזרת התורה שוב ושוב לאותה תביעה

פעמיים בתורה מופיעה פרשת עמלק. אך הבדל גדול יש בין השתיים. בסוף פרשת בשלח, נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי

בין מצוות קטנות, אחריות לזולת, והחובה שלא להסיט את המבט פרשת כי תצא היא מן הפרשות העשירות ביותר בתורה, ובה אוסף גדול של מצוות הנוגעות

"'כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיִסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם: וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר

זהו דין מוזר על פי כל אמת-מידה, כמעט בלתי מובן. הנה הוא, כפי שהוא מופיע בפרשתנו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

האבחנה בין עניינים "גדולים" לבין עניינים "משניים" בחיינו מלווה אותנו בקביעות במודע ושלא במודע. בחיים האישיים אנו אמורים להשתדל להגֵן, לשמר ולחזק את מה שנחשב

המלחמה הממושכת שבה אנו מצויים מציפה בעוצמה גדולה את המתח העדין, המורכב והמטלטל שבין התמסרות האדם לביתו הפרטי לבין היענותו לקריאה הלאומית. הנטל הכבד שנושאים

הצרות הגדולות ביותר מתחילות בדרך כלל בסימנים קטנים של בעייתיות, והן מתפתחות בהדרגה. בדומה לכך גם ההישגים הגדולים ביותר אינם מושגים בדרך כלל בבת אחת,

פרשת כי תצא עמוסה במצוות רבות המשקפות רגישות חברתית ומוסרית עליונה, אחת המצוות המוכרות בפרשה היא מצוות השבת אבידה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ