כל המאמרים במדור ניצבים-וילך

"מעשה אבות – סימן לבנים". פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו הייתה אבטיפוס לדרך התמודדותם של יהודים בכל הדורות עם שונאים ואויבים. ביטוי לכך

סדרת העונשים שמופיעה אחרי הברית של פרשת 'נצבים' מסתימת בפסוק חותם שאומר: "הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַה' אֱ-לֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת" (כט, כח). 

המילים הפותחות את פרשת 'וילך', שתי תיבות בסך הכל, "וילך משה", חובקות בתוכן תובנות עמוקות. משה רבנו, אדון הנביאים, שליחו של הקב"ה להיות מושיעם של

המלחמה שהחלה לפני כשנה עלתה שלב. בשבוע החולף חלה התעצמות במלחמה בלבנון. עבורי זהו סוג של סגירת מעגל. בשנת תשמ"ב, לפני 42 שנים, יצאנו למלחמת

בפתחה של פרשת ניצבים, משה מעביר את עם ישראל בברית ה' והם מתחייבים שוב בקיום המצוות ובהתרחקות מהחטא. בשלב זה התורה מזהירה מכך שאדם, משפחה

"כולכם" – בכל שנה ושנה אנו קוראים בתורה על הברית שנכרתה בין הקב"ה ובין כנסת ישראל. התורה מדגישה: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית

  "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" [דברים כט' יד'] שואל אברבנאל מי נתן

לפני כארבע שנים פרסמתי טור, בשם דומה. אבל מאז, נדמה שהתהפך העולם, ויותר מפעם אחת. מגפת הקורונה והמלחמה אתגרו ומאתגרות את חיי היומיום וגם את

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" "וְשָׁב ה' אֱלוֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ

פרשתנו מתארת את שעותיו האחרונות של משה, והעברת השרביט לתלמידו יהושע. רגעים שהיו אמורים להיות פשוטים הופכים להיות מורכבים. משה ויהושע עומדים דרוכים ליד אוהל