כל המאמרים במדור ככה נהגו היהודים באתיופיה

מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" הוא פרק כ"ז בתהילים. נהוג לקרוא אותו מדי יום מתחילת חודש אלול ועד יום הושענא רבה. ברוב קהילות ישראל נוהגים

כמי שגדל כילד בכפר באתיופיה, ימי החג נחוו באווירה חגיגית, עטופה שמחה. החג נחוג במאור, בשירה ובריקודים, ותפילות המבוגרים נמשכו כל הלילה. מי שלא ראה

התורה מצווה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד). מייד מתעוררת שאלה: כיצד

ההרגל הוא אולי הכוח הגדול ביותר בחיי אדם וחברה, אך גם אתגר מסוכן. אנו נוטים לדבוק בו משום שהוא מגלם ערך, אמונה וניסיון היסטורי שהחזיקו

"בחזית המסגד הגדול עמדו ארבעה מקבצי נדבות. אדם אחד יצא מן המסגד ונתן להם נדבה. 'קחו את המטבע הזה וקנו לכם מה שתרצו', אמר להם

תמיד עמדתי משתומם לנוכח עוצמתה של אמי – אישה חרוצה, מלאת הומור וחכמת חיים. היא האמינה שלחייה יש משמעות עצמית, מלאה בגאווה ובצניעות. למרות הקשיים,

לפני כחודשיים, קיימתי בניו יורק מספר פגישות עם פרופ’ סטיב פיין. באחת מהן סיפרתי לו שבחג חנוכה התארחתי בבית מלון בישראל. בלובי התכנסו אורחי המלון

אישה בצרפת נאנסה על ידי גבר זר. היא הגיעה למשטרה, ובזמן שניסתה לתאר את האנס, היה ברור לפי תיאוריה שמדובר במהגר מוסלמי. היא לא הכלילה,

בימים האחרונים נשאלתי לא פעם: מה היה המנהג של יהודי אתיופיה בימי בין המצרים? שאלה זו מעלה נושא רחב ועמוק יותר: מה הייתה בכלל תודעת