לפני כחודשיים, קיימתי בניו יורק מספר פגישות עם פרופ’ סטיב פיין. באחת מהן סיפרתי לו שבחג חנוכה התארחתי בבית מלון בישראל. בלובי התכנסו אורחי המלון
אישה בצרפת נאנסה על ידי גבר זר. היא הגיעה למשטרה, ובזמן שניסתה לתאר את האנס, היה ברור לפי תיאוריה שמדובר במהגר מוסלמי. היא לא הכלילה,
בימים האחרונים נשאלתי לא פעם: מה היה המנהג של יהודי אתיופיה בימי בין המצרים? שאלה זו מעלה נושא רחב ועמוק יותר: מה הייתה בכלל תודעת
כמו רבים, גם אני נקראתי למילואים ב-7 באוקטובר. אך לא לשדה הקרב הפיזי אלא לזירה אחרת – כקצין ביחידת מודיעי נפגעים. שם, מול עיניי, השתנו
אחד התנאים קובע כי "הקורא בספרים החיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא". אמירה זו מעוררת שאלה כפולה: מהם אותם ספרים חיצוניים? ומדוע הוגדרו ככאלו? חז"ל
בעקבות הטור האחרון, קיבלתי תגובות רבות. אחת מהן הגיעה מחבר יקר, רב, שביקש להישאר בעילום שם. הוא כתב: "אהבתי את היחס השוויוני במסורת ביתא ואת
כאשר אנו עדים לתגובות מהעולם סביב אירועי עזה, עולה שאלה כואבת: כיצד אנשים טובים, חכמים, הדוגלים בזכויות אדם מתקשים להבין את מורכבות הסיטואציה וממהרים לשפוט
ישבתי השבוע באחד המשרדים בארה"ב, תוך כדי המלחמה באיראן. על הקיר הייתה תלויה תמונה ממבט על כל עמק יזרעאל. הכל ירוק, פורח, שקט. ורק לחשוב
בשבת האחרונה התארחתי באחת הקהילות היהודיות בארה"ב, קהילה מדהימה. המעבר מקהילה לקהילה וממדינה למדינה ברחבי ארה"ב, מגלה עד כמה שונה כל קהילה, לא רק בין
לפני מספר שבועות פרסמתי טור שעורר לא מעט תגובות. אחד הרבנים שאני מעריך מאוד התקשר אליי בעקבותיו. הוא שיתף בדברים חשובים, והזמין אותי לחשוב עוד
