כל המאמרים במדור ככה נהגו היהודים באתיופיה

אני זוכר שעליתי לדוכן לשאת דבר תורה קצר בבית הכנסת של יוצאי אתיופיה בקריית גת לפני שני עשורים. היה זה בפרשת נח. הקראתי את הפסוק:

ידידי, פרופסור אפרים יצחק (יהודי אמריקאי יליד אתיופיה, שאביו ממוצא תימני ואימו ממוצא אתיופי), מספר שבאחת מהרצאותיו בשנות השבעים בניו יורק, הוא סיפר לשומעיו- רובם

הפרשה פותחת: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". כמה מאות שנים לאחר מכן פותח ישעיהו הנביא את אחת הנבואות שלו- "שמעו שמים והאזיני ארץ",

  לחלק מחכמי הקהילה האתיופית לא היה ידוע על מנהג התקיעה בשופר, שהופסקה, שכן היא עלולה היתה להתפרש כמרד בשלטון ולעורר את חמת הגויים ביהדות

בהמשך למאמר הקודם, על הברכות שתיקנו חכמים, אבקש לעצור ולחשוב – האם אכן חכמים תיקנו לברך בשם ומלכות על נעליים? על חגורה וכובע? מדוע ראו

חכמי הגמרא תיקנו לנו סוגי ברכות שונות (ברכות ס, ב). למשל, כשיתעורר משנתו יאמר "א-לוהי, נשמה…"; כשישמע את קול התרנגול יברך "הנותן לשכוי בינה.."; כשיפתח

פרשתנו פותחת בפרשת "אשת יפת תואר", ועוסקת במצב שבו באמצע המלחמה חייל רואה אישה וחושק בה. התורה, נראה, לא מתרגשת מהחשק של אותו חייל, ומתירה

המסורת האתיופית, מלמדת אותנו שכאשר אנו עסוקים בלשפוט את האחרים זאת תחילתה של קטסטרופה במאמר הקודם, פרשת ראה, עסקנו בשאלה – מהם הפרמטרים בהם מודדים

בפרשתנו ישנה סתירה בין שני פסוקים: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה" (דברים

דווקא במצב הקשה ביותר, במצב של חושך וגישוש נואש בתחתית הבור – עלינו לדעת לפלס דרך, לטפס ולהיאחז בחבל תוך מסירות נפש ידועים דברי רש"י