בעקבות הטור שפרסמתי בשבוע שעבר על ההבדל בין ספירת העומר במסורת יהדות אתיופיה לבין הספירה במסורת הרבנית, קיבלתי מספר תגובות. שתיים מהן נגעו בי במיוחד.
ביום חמישי האחרון, י״ב בסיון, חגגו יהודי אתיופיה את חג השבועות כפי שנהגו במשך אלפי דורות באתיופיה. עובדה זו מעוררת שאלה מסקרנת: כיצד ייתכן שחג
מהי משמעותו העמוקה של יום קבלת התורה בעיני התיאולוגיה של יהדות אתיופיה? מהו החידוש שהביאה התורה (האורית) לעולם? נתחיל בסיפור שקיבלת מחנה מורג. בעיירה קטנה
חוקר קרוב, קולגה לעבודה בקריה האקדמית אונו, אמר לי לאחרונה משהו שלא עזב אותי. הוא אמר: "תקשיב, הופתעתי מאוד לראות שאחרי הרצח המזעזע והאלימות שראינו
בעקבות המלחמה, העלון החשוב והמבוקש הזה לא יצא במתכונתו הרגילה בבתי כנסת רבים. גם אני נאלצתי להפסיק לכתוב לתקופה. אני מבקש להודות מעומק הלב לכל
באחד ממאמריי כתבתי כי יש להיזהר מלהפוך את חג הסיגד ל"חג האינג'רה" בלבד, כלומר לרוקן אותו ממשמעותו העמוקה ולהעמידו על ממד פולקלוריסטי חיצוני בלבד. חשש
בטורים האחרונים עסקנו בהבחנה שבין זיהוי לזהות. זיהוי הוא לרוב חיצוני: צבע עור, סגנון לבוש, סממנים חברתיים. זהות, לעומתו, היא עולמו הפנימי של האדם אמונותיו,
פורים הוא חג מבלבל ומסקרן כאחד. מצוות היום שתייה עד דלא ידע, משתה ושמחה, ומחיית המן בקריאת המגילה משדרים לכאורה שחרור, פריצת גבולות ושמחה ללא
לפני שבוע שיתפתי במקרה שבו אם שמעה מהבת שלה שקראו לה “כושית”, והדבר פגע מאוד גם באם וגם בבת. השאלה שעלתה הייתה מעשית ורגשית כאחד:
בעקבות שלושת הטורים האחרונים שפרסמתי בנושא "איסור נגיעה", קיבלתי תגובה מרב יקר, שחזרה על עצמה גם בשיחות נוספות. ההערה נגעה לביטוי הרווח "שומר נגיעה", וההצעה
