אף שכתבתי בעבר בעלון זה על מנהגי יהודי אתיופיה בימי בין המצרים, בימים האחרונים נשאלתי שוב ושוב: כיצד נתפס חורבן בית המקדש בתודעתם של יהודי
אחת התגובות שקיבלתי על הטור האחרון עסקה בשאלה האם יהודי אתיופיה אכלו מאכל חם בשבת. לטענת הכותב (הרב ס.א) האמירה ש"לא אכלו מאכל חם" אינה
בשבוע שעבר עסקתי בטור זה בשאלה מדוע במסורת הרבנית אין אומרים תחנון בשבת, בעוד במסורת יהדות אתיופיה דווקא כן. הצעתי אז הסבר תיאולוגי ותרבותי, אולם
השבוע התנהל בבית המדרש בקריה האקדמית אונו, דיון מרתק סביב שאלת אמירת תחנון בשבת. אחד הרבנים טען שלא ייתכן לומר תחנון בשבת. לדבריו, השבת היא
בטור הקודם הצעתי כי דווקא המסורת המקראית שהשתמרה ביהדות אתיופיה עשויה להציע זווית חדשה להתמודדות עם מצוקה נפשית עמוקה של חיילים הקשורה לעצם ההרג. בלב
יש כמה עשרות חיילים מהמלחמה האחרונה במלחמת חרבות ברזל שמדווחים כי הם חווים מצוקה נפשית עמוקה הקשורה לעצם ההרג. והקושי הזה הוא בעיקר קושי מוסרי.
בעקבות הטור שפרסמתי בשבוע שעבר על ההבדל בין ספירת העומר במסורת יהדות אתיופיה לבין הספירה במסורת הרבנית, קיבלתי מספר תגובות. שתיים מהן נגעו בי במיוחד.
ביום חמישי האחרון, י״ב בסיון, חגגו יהודי אתיופיה את חג השבועות כפי שנהגו במשך אלפי דורות באתיופיה. עובדה זו מעוררת שאלה מסקרנת: כיצד ייתכן שחג
מהי משמעותו העמוקה של יום קבלת התורה בעיני התיאולוגיה של יהדות אתיופיה? מהו החידוש שהביאה התורה (האורית) לעולם? נתחיל בסיפור שקיבלת מחנה מורג. בעיירה קטנה
חוקר קרוב, קולגה לעבודה בקריה האקדמית אונו, אמר לי לאחרונה משהו שלא עזב אותי. הוא אמר: "תקשיב, הופתעתי מאוד לראות שאחרי הרצח המזעזע והאלימות שראינו
