"וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה" [בתפילת 'ונתנה תוקף']. בפשטות ה'תשובה' היא לשוב ולשמוע בקול ה', ככתוב: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל
"לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים", כך אמרו חכמים (תענית כו:), ובכל זאת רובינו נכנסים ליום הכיפורים ברוח נכאים, במיוחד באלה הימים. נראה שגם
אחד הפרקים הקשים ביותר בספר התהלים – פרק ט – נפתח בהכרזה תמוהה: "לַמְנַצֵּחַ עַלְ מוּת לַבֵּן מִזְמוֹר לְדָוִד. אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי, אֲסַפְּרָה כָּל
"סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו"- המילים הללו, בנעימה המסורתית והמכילה, מתנגנות באוזני כל מי שחי את ימי הסליחות ויום הכיפורים. אנחנו חוזרים עליהן יחדיו,
טרם העידן הדיגיטלי, היו נוהגים לשלוח כרטיסי ברכת ראש השנה לידידים ולקרובים. עיצוב הכרטיסים דיבר את התקופה ואת רוחם של המעצבים. לקראת השנה החדשה, הטלתי
נכדות מפוחדות, מכוניות מפויחות וריאיון לא שגרתי: רשמים וחוויות מכמה ימים מאתגרים בשכונת מגוריי במורשת, יישוב קהילתי דתי לאומי בגליל התחתון ישראל שבו אנחנו במלחמה
עם כניסתנו לחגי תשרי, מגיעה גם התרגשות רבה. מרחוק ומקרוב מתקבצים בני המשפחה לחגוג יחדיו את החגים, להתחיל ב'סדר ראש השנה', לאכול את המטעמים המוכרים
בזמן שאנחנו פותחים את שנת תשפ"ה בבית עם משפחתנו, יש מי שחוגג את חגי תשרי רחוק מהבית ובתנאים פחות מוכרים. רגע לפני שהם חוזרים לעוד
כשמסתכלים אחורה על שנת תשפ"ד, נדמה שהיא כולה צבועה בגוון אחד – שחור. אבל, דווקא בשנה כזו חשוב להיזכר גם בימים המשמחים שעברנו השנה כעם,
שנים רבות, חיילי הרבנות הצבאית לא נהנו מתדמית גבוהה בציבור. הרבנות נדחקה פעמים רבות לפינת הדת – סידור בית הכנסת, אספקת תשמישי קדושה או הקראת
