שיר ששוןפך השמן הקטן שהספיק לשמונה ימים, המכבים המועטים מול היוונים האימתנים: על הניסים שאירעו לעם היהודי בתקופת בית שני, שמענו וקראנו לא מעט. אבל חג האורות הוא הזדמנות לגלות רגעים פלאיים שמתרחשים לאנשים החיים בינינו גם כיום. צעירה שניצלה משיתוק, בחור שהצליח לכסות את המינוס בבנק, וגיורת שהצליחה לזהות ולממש את הניצוץ האלוקי שבה – מספרים על הישועות הפרטיות שלהם
נעה הקר, בת 23, נולדה כילדה רגילה לחלוטין, אבל תסמונת בחוט השדרה איימה על חייה, מבלי שאף אחד ידע. "בגיל 4 ההורים שלי שמו לב למשהו קצת חריג אצלי, וגם בגן אמרו שאני קצת עייפה וקצת מתעכבת התפתחותית", נזכרת נעה. "יום אחד נפלתי בגן ואיבדתי את ההכרה. פינו אותי לבית חולים, ושם גילו את התסמונת. בגלל הלחץ הזה, השתתקתי בצד ימין של הגוף".
נעה מנותחת ועוברת שיקום כדי להתגבר על השיתוק, אבל הסיפור רק הולך ומסתבך – עקמת שהיא נולדה איתה מחמירה בעקבות הניתוח והשיתוק. "מגיל שבע הלכתי עם מחוך כדי לנסות לבלום את ההתקדמות של העקמת, עד שבסוף, בגיל 13, האורתופד שלי החליט שאני צריכה לעבור ניתוח. באופן חריג, הניתוח, שעברתי בארץ, לא צלח, בגלל שאיבדו את הפוטנציאלים (אותות מהאזור המנותח; ש"ש), ובאמצע הניתוח כשניסו להכניס את הברגים – השתתקתי". הרופאים מוציאים את הברגים והאותות בגופה חוזרים, אך הם עדיין לא מצליחים לתקן את העקמת, ולכן נעה חוזרת ללבוש מחוך – הפעם לוחץ יותר.
"נשברתי, אבל המשכתי בחיים כי זה מה יש. האשפוז הזה היה ממש קשה, ובאיזשהו מקום גם טראומטי. ההורים המדהימים שלי, כמובן, לא ויתרו – המשכנו במעקב אצל הרופא שניתח אותי. בנוסף, הלכנו לאורתופד כי ההורים שלי שמו לב שהמחוך לא תקין. הוא לא ראה מקרה כזה בחיים, שבעצם איבדו את האותות של הידיים והרגליים וכמעט השתתקתי. הוא אמר להורים שלי שכדאי לחפש מנתחים בחו״ל. בחודשים האלה המצב המשיך להידרדר, ואני כבר איבדתי תקווה בשלב הזה, אבל הם אף פעם לא איבדו תקווה, והם מצאו מנתח בניו יורק שמטפל במקרים מיוחדים".
לאותו מומחה יש רשימת המתנה ארוכה של חודשים, אבל כשהוא לומד את המצב הרפואי של נעה, הוא ממהר לשבץ אותה בלו"ז שלו. היא מתאשפזת בבית החולים בחו"ל לחודשיים של תהליך מקדים לניתוח והתאוששות ממנו. דווקא שם, בין מסדרונות בית החולים, היא מחייכת לראשונה: "זה ממש מצחיק להגיד את זה על אשפוז, אבל זאת הייתה חוויה מיוחדת. הביאו מתנדבים לשמח, קיימו סדנאות באומנות, בטיפול בכלבים ובמוזיקה. זה היה מהמם. גם חברים של המשפחה שטסו לחו"ל באו לבקר אותי, וכולם נרתמו לעניין. בסוף זה מה שעזר לי לחזור לחיים".
ההחלמה מהניתוח הייתה קשה מאוד, לדבריה, אבל כשהיא סופסוף מתעוררת מחומרי ההרדמה ושואלת אם הניתוח הצליח – היא זוכה לתשובה חיובית, המיוחלת. זה מעניק לה עוצמות ומדרבן אותה להחלים בצורה טובה יותר. "אני זוכרת רגעים בחדר ההתאוששות שבהם רציתי למות, אמרתי, 'די, אלוקים, קח אותי וזהו', כי זה סבל מאוד מאוד גדול. אבל בסוף החלמתי וחזרתי לעצמי. חזרתי לחיים שהיו לי לפני – אפילו יותר טוב, עם יותר כוחות. גיליתי שאני חזקה ומסוגלת לעבור מכשולים – ולהתגבר עליהם. ובהשראת האחיות המסורות שטיפלו בי, בחרתי ללמוד בעצמי את התחום".
בלי כיסוי
אהרון שלוש, בן 25, מצטנע כל זמן שהוא מדבר על הסיפור שלו. "זה חלק מהחיים, לא שכרתו לי יד". אבל אי אפשר להתכחש לכך שהוא עבר טלטלה לא פשוטה. הוא היה אז בן 20. "בסוף 2019 לקחתי רכב של אבא של חבר ועשיתי תאונה – נכנסתי באאודי. לרכב שנהגתי בו לא היה ביטוח, הוא בדיוק נגמר. וגם לאאודי לא היה ביטוח", נזכר אהרון.
התנגשות ברכב יוקרתי, פלוס לנהוג בלי ביטוח, שווה צרות – "העלויות של הכל יצאו לי 75,000 שקלים. למדתי בישיבה בראש פינה, אז הבנתי שאני צריך להתחיל לעבוד תוך כדי הלימודים שם. אז הייתי צריך גם לקנות רכב. כולל הרכב, וכל הדברים מסביב, הגעתי למינוס של 93,000 שקלים", הוא מספר.
אהרון מגלה מהר מאוד שזה לא פשוט לג'נגל בין לימודים לעבודה. "התחלתי לעבוד כמו חמור בחקלאות", הוא משחזר. "בהתחלה זה היה מסובך מאוד, כי לא חישבתי את זה שבחורף יש ימים ללא עבודה, כי גשום. ואז גם לחקלאי אין כסף, הוא לא משלם לי בזמן. בזמן מסוים שרר קור אימים ברמת הגולן, שגם לא היה אפשר לעבוד פיזית. לישיבה הייתי מגיע שבור מעייפות, לא הצלחתי ללמוד. ראש הישיבה אמר לי, 'שמע, אתה לא ממש בישיבה, אז תחליט: או תעבוד או תלמד'. אז עזבתי את הישיבה והלכתי לגור אצל החקלאי".
שם התרחשה נקודת החושך הגדולה ביותר שלו במסע היציאה מהבור הכלכלי: "הייתי ברמת הגולן. לא היה לחקלאי מזגן, שום חימום, ישנתי עם איזה שבע שמיכות עליי, מינוס שתי מעלות בחוץ, יורד שלג. אני ישן בתוך מכולה, מכולה שסידרתי אותה כסוג של דירה, ואין גז כך שלא הצלחתי לבשל אז הלכתי לישון רעב, ולא היה חשמל. זה היה רגע שבו אני אומר לעצמי: 'היום לא הצלחתי לעבוד, וגם מחר אין מצב שאצליח לעבוד'. ישבתי מדוכא עם עצמי, לא ידעתי מה לעשות, לא הצלחתי להשתלט על שום דבר".
אחרי כמה חודשים כאלה, אהרון מבין שלא זו הדרך לצאת מהמינוס, והוא מחליט לחזור לגור אצל הוריו בנתניה ולעבוד בתחום אחר – רעיית צאן. בשלב הזה מתחיל להתפשט במדינה וירוס קטלני, שלימים ייקרא "קורונה".
"מדינת ישראל לא הכניסה עובדים זרים בתקופה ההיא, אז העלו את השכר של כל עובדי הקטיף בחקלאות. אם עד היום הייתי קוטף סל אשכוליות ב-30 שקלים, פתאום הייתי מקבל עליו 55 שקלים. ואם הייתי קוטף סל קלמנטינות בשביל 90 שקלים, פתאום הייתי מקבל עליו 210 שקלים. אז עזבתי את רעיית הצאן והתחלתי לעבוד בקטיף. ואז פתאום הכל התחיל להסתדר".
בפורים של אותה שנה הוא יוצא לדרך חדשה-ישנה בקטיפים שונים, עובד מראשון עד שישי ללא הפסקה, וביום העצמאות הוא סופסוף פולט אנחת רווחה: הוא מגיע לפלוס. "זה היה רגע כזה שבו אמרתי 'זהו, סיימתי הכל!'. זו הייתה תחושה מטורפת", מסכם אהרון בחיוך.
האור שבקצה המודעה
"כשאני הייתי בת 3 החלו בעיות בבית: אבא שלי היה משחק קלפים ומעשן הרבה", נזכרת רחל נחום בת ה-24. "אבא עבר אירוע לבבי, פתאום הוא התחיל להתנהג מאוד אחרת, הייתה הרבה אלימות בבית. אמא ממש סבלה, וגם אנחנו. ואחרי שנה-שנתיים ממש לא פשוטות, נפרדו דרכם. אמא שלי הייתה מסורבת גט, . זה היה כשאני הייתי בת 6, אח שלי היה בן 3, ואמא שלי בדיוק ילדה", רחל עברה גיור יחד עם אמה בגיל ילדות מאוחרת, ולכן היא תמיד נעה על הרצף. "אמא שלי רשמה אותנו לחינוך דתי, בשביל הערכים, אבל היא לא הייתה יהודייה". גדלנו בבית שחסד זה בראש ובראשונה,יחד עם כל המציאות המורכבת שחיינו בה, היינו אופים עוגות עם אמא והולכים לחלק ולשמח בבתי חולים. ככה גדלה רחל, לפני ואחרי הגיור – כלפי חוץ ילדה דתייה למהדרין, הולכת עם חצאית, לומדת במוסדות דתיים, חניכה מסורה בבני עקיבא, אבל בבית יש בעיקר טקסים מסורתיים של קידוש בערב שבת, ולא יותר מזה..
בכיתה י' היא מחליטה לעזוב את המסגרת הדתית ולעבור לתיכון חילוני ברמת גן כי זה כבר היה פער גדול בין הבית החילוני לאולפנה.. "הייתי חילונייה 'הארד-קור' אפשר להגיד – מסיבות, עניינים, בלאגן – באמת הייתי 'פושטקית' קטנה", היא צוחקת. ובתוך האווירה החילונית היא מרגישה משהו, פער שהיא לא יודעת לפענח. "הייתי יכולה ללכת לאיזו מסיבת בריכה, לים, והייתי מסתכלת על הפנים שלי – רואה משהו אחד, ואז מסתכלת על הגוף – ואומרת 'אין, זה לא מחובר לפנים שלי'. משהו בפנים שלי הרגיש לי טוב, טהור ותמים, ילדי – וזה לא תאם את הגוף שלי, את איך שאני מתלבשת ואת הסביבה שלי. אבל אמרתי 'אני לא יכולה לעשות עם זה משהו. זו הסביבה, אלה החברים שלי – מה אעשה עכשיו בחיים? לאןאלך ?
חצי שנה לפני שהיא מתגייסת, חבר טוב מהעבודה זורק לה רעיון. "הוא אמר לי – 'מה אכפת לך לשמור שבת? שבת אחת' זה היה לפני ראש השנה, והוא אמר שאם שומרים שבת אחת זה נחשב ששמרתי את כל השנה. אז אמרתי 'וואלה, למה לא? בוא נראה מה זאת השבת הזו'. הייתי בחדר שלי רוב הזמן, לא הבנתי מה אנשים כזה מתלהבים, מה הם עושים במשך 25 שעות? מסתכלים על הקירות, מחכים להעביר את הזמן? מה הקטע של היום הזה? באמת נורא רציתי להרגיש ולחוות מה זו השבת הזו ולמה הוא אמר לי את זה בכלל".
"אחרי השבת הראשונה עדיין לא הבנתי, אבל אמרתי 'זה לא רע'. ואז המשכתי עוד שבת ועוד שבת", רחל מספרת. לאט-לאט מתחילות להתקיים ארוחות משפחתיות בשבת וזה מקל עליה, וגם היא מרגישה שהשמירה שלה עולה מדרגה. ככה היא שומרת שבת, עד הגיוס.
בצבא מגלה רחל את התפילה. אבל התפילה הראשונה שלה מעומק הלב היא רק לקראת השחרור מהצבא, כשהיא מחפשת מסגרת ללמוד בה, כל דבר. "אף פעם לא הייתי מדברת ככה עם הקב"ה ומבקשת ממנו – ואפשר להגיד זו הייתה התפילה הראשונה שלי, שאמרתי 'וואי ה', בבקשה תכוון אותי למקום שלי. אם זה המקום שאני צריכה להיות בו תיקח אותי לשם, ואם לא תשלח אותי למקום אחר. אם אתה שומע אותי אי שם, אז שיהיה לי מקום'".
בחיפושיה אחרי מקום לימודים, היא מגלה קרן שמש כשפרסומת למדרשה קופצת לה בפייסבוק. "בחוץ היה נורא קר, אבל כאני מגיעה לשם – פשוט יש אור. בנות ניגשו אליי והן היו ממש מאירות ושמחות, וזאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם אנשים עם אור על הפנים! היה שם שיעור של הרב קשתיאל, שאז לא הכרתי אותו, ושל עוד מישהי ממעלה הזיתים שדיברה על זוגיות והייתה מהממת, עם כיסוי ראש. ואמרתי לעצמי – 'כזו משפחה אני רוצה, כזו אישה אני רוצה להיות, כזה בית אני רוצה לבנות'".
המפגש הזה מותיר בה חותם, למרות שהיא בסוף תבחר מדרשה אחרת. אחרי שנה וקצת שלמדה במדרשת שובה שבעפרה , זו הייתה אבן דרך משמעותית בחיי! אחרי שנה וקצת, ולקראת חנוכה תשפ"ד שוב מתעורר בה החיפוש אחר התורה. "מתחילת חנוכה הסתובבתי עם שאלות מאוד גדולות. מי זאת רחל? מה זה צניעות באמת? שבת? איך מורידים לחיים את התורה הגדולה וחיים את האמת בפשטות? יצאתי למסע שבו שוב חזרתי בתשובה".
היא מתייעצת עם מדריכה מהעבר שממליצה לה ללכת למכון אורה. "זה היה יומיים לפני חנוכה. המדרשה יצאה לחופשת חנוכה , ואני ידעתי: אחרי חנוכה אני הולכת להיות במכון אורה. כל השבוע של חנוכה הסתובבתי בנחלאות בין החנוכיות עם שיעורים של מכון אורה באוזניות והייתי בוכה הרבה, אבל הרגשתי בפנים שיש לי מקום שמחכה לי, ושהקב"ה מבשל לי ישועה . ב"ה זכיתי לעבור שם תהליך ולימוד משמעותי, שבסופו גם הרבנית הציעה שאשאר במכון בתור מדריכה. ממש פלא גדול!! תודה לה' על כל הטוב".
מהן התובנות שלכם מהמסע המאתגר שעברתם?
נעה: "המשבר הזה יעבור. להיעזר ולהיתמך כמה שיותר במשפחה ובחברים ובמי שאפשר, זה מאוד-מאוד עזר לי. ולדעת שלא תמיד יש פתרון, אבל אפשר לחיות עם המצב ולנסות להפוך אותו לכמה שיותר טוב, כמה שיותר לנצל אותו לטובה".
אהרון: "התובנה העיקרית היא לדעת שחוב זה חלק מהחיים. אין מה להתחיל להתחרפן, אני פשוט משלם על משהו שעשיתי. ולחיות עם החוב, לא להתנגד לו, לא להתמרמר על החיים. וגם, כשהייתי בלופ של 'אני חייב להספיק לעשות כסף' – לא הצלחתי באמת לשלם את החוב. דווקא כשהורדתי פאניקה, והייתה לי יותר שלווה – הצלחתי. הצלחתי לעשות יותר כסף ולעבוד מהר יותר. וכמובן, לנסוע עם ביטוח. סוף מעשה במחשבה תחילה".
רחל: "לא לצפות שזה ייפול עלינו מהשמיים. כמו שאנחנו שותים מים ואנחנו חזקים, ואנחנו אוכלים אוכל והגוף שלנו חזק ובריא, ככה גם צריך להזין את עצמנו, את הנשמה. לשמוע שיעורים, להתחבר למעגל הזמן, להתחזק באמונה, להתפלל!! כשלי אמרו תתפללי על זה, אמרתי שאין לי כוח… אבל כשהתחלתי להתפלל, הבנתי כמה כוח ואור זה נותן לי".
