מדי שנה, עם צאת יום הכיפורים, אנו עדים לשינוי הנעשה בחצרות: אט-אט קמות להן סוכות מרשימות ויפות, והרחוב הופך הומה ומלא תכונה. את השקט היחסי
מדי שנה בחג הסוכות, אנחנו יוצאים מביתנו היציב והקבוע למבנה פשוט וזמני, הסוכה, למשך שבעה ימים, ולומדים להעריך את הנוחות והביטחון שיש בביתנו. אולם, בתשפ"ד
לחפש את שביל הזהב יום כיפור תשפ"ה. שתי כיכרות מרכזיות בת"א, כאילו שתי מדינות. האחת –כיכר המריבה. נוכח התנכלות של 'פרוגרסיבים' למניין המסורתי שניהל שם
אין לי מושג איך השערורייה הזו התרחשה, אבל רק עכשיו יצא לי לקרוא את ספרו הנהדר והמשובח של חילי טרופר, "מקום בעולם". מעבר לכמה מילים
מצוות ארבעת המינים כפי שהיא מוכרת לנו היום – אתרוג, לולב, הדס וערבה – לא נהגה באותה צורה במסורת האתיופית. שם נהגו להניח ענפי ערבה
חול המועד סוכות מהווה השנה באופן בולט אף יותר מאשר בשנים קודמות, את הזמן ההכרחי עבור משפחות רבות לצאת לשעות של ריענון ואוורור. כדי למקסם
בברכה המיוחדת שאנו מוסיפים בברכת המזון בימי חג הסוכות, אנו נושאים תפילה: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". תפילה זו מבוססת על הפסוק
חג הסוכות מהווה לא רק תזכורת למורשת העמוקה שלנו, אלא גם הזדמנות לבחינה מחודשת של חוויות חיינו בעידן המודרני. הסוכה, שבתוכה אנו מתכנסים יחד, לא
לקראת חג שמחת תורה הקרוב, עלו בשיח הציבורי שתי גישות קיצוניות באשר לציון אירועי הטרור שהתרחשו בו ביום. האחת טענה שיש לבטל את השמחה והריקודים,
"תניא אמר רבי שמעון: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הֵקְטֵר חלבים ואברים ופדרים, כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך" (פסחים סח).
