בני הנוער שלנו שותים (ושותות) בלי סוף. בכל מסיבה, בכל טיול, בכל אירוע ובכל ״ישיבה״ עם החבר׳ה. אלכוהול לסוגיו הפך למוצר צריכה בסיסי הימים שלפני
"כל המועדים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם" [מדרש משלי]. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" [שמות י"ז]. למרות שמדובר כביכול בסך הכל בעוד אירוע היסטורי
משנכנס אדר מרבין בשמחה. הנחיה זו של חז"ל, מעלה סוגיה מהותית: האמנם אפשר לצוות על הרגש? האם אפשר להיות בשמחה גם בימים מתוחים וקרועים? הרבה
אתם לא צריכים לחכות שהילדה שלכם תפתח הפרעות אכילה בשביל שתתעוררו ותבינו שהיא מתעבת את מה שהיא מייצגת. את הגוף, הפנים, האישיות. את מי שהיא
הסיפור הציוני שהתחדש בעת המודרנית- הנטיעות- הוא ההגשמה והביטוי הערכי-לאומי של זיקת האדם למקומו בט"ו בשבט תש"ט התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של
קשה היום לחגוג זהות יהודית, זהות דתית. קשה להבין איך נלחמו עד מוות בשביל להמשיך את המסורת, איך הרגו אחרים בשביל זה. בכלל, 'להילחם' זה
הנרות שמצילים את נערי האור: כשרני פגש בנערי רחוב הוא הקים עבורם עסק משגשג לייצור נרות בוטיק שהפך את בני הנוער בסיכון לנערי האור –
פעם פנה אליי תלמיד ישיבה ושאל: "האם היה לכם תנ"ך באתיופיה? האם התפללתם? יש לכם את התורה שלנו"? שאלה זאת הזכירה לי סיפור שהתרחש בשנות
נקווה שכשם שאנו מדליקים את הנרות, כך הם ישובו וידליקו אור ואהבה אצלנו בנשמות, ויקדמו נתינה, אחדות ושלום בין ממוני הציבור ונבחריו ובין כל הבריות
ברגעי המשבר הקשים ביותר העוברים על משפחת יעקב ובניו, ימי רעב ומתח משפחתי אדיר, כאשר אחד מן הבנים בחזקת נעדר כבר עשרים שנה, מזהה
