כל המאמרים במדור מועדים

היהדות אמנם אינה משתנה אולם היא אינה מקובעת, אלא, 'כמסמרות נטועים' מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? כי מצה היא לחם הגאולה, שנאפית בחיפזון!

חותם העבר אינו פרט היסטורי שחלף. הוא מום שאנו נושאים עלינו סיפור יציאת מצרים הוא יסוד מכונן של מצוות רבות. התורה חוזרת כמה פעמים על

אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש: "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו

  אפשר שיהיו אנשים בקהילה שגילוי העובדה שהרב שכח לספור ספירת העומר, יביא אותם לזלזל ברב ובדברים שהוא אומר ולהתקשות לשמוע תורה מפיהו כל ילד

  כשרובו המוחלט של עם ישראל יסעד בקרוב סביב שולחן הסדר, כולם יהיו שם. קרובי ורחוקי משפחה, חברים ואולי גם שכנים. אבל אחד ייעדר מהחגיגה

הקביעה לאכילת מצה שעליה אנו מברכים נקבעה עוד בטרם יצאנו ממצרים הסכמה הבסיסית שעל פיה נוצרים ימי זכרון וחגים בכל העמים והתרבויות הינה כך: אירוע

המיזוג בין יו"ט של פסח ושבת מפנה את תשומת הלב לקשרים ולקווי הדמיון שביניהם, ובה בעת גם להבחנה חשובה. הדמיון מתבטא בכך שגם שבת וגם

סיפור יציאת מצרים הוא אחת מהמצוות של ליל הסדר. תוכנו כולל את תיאור הנסים הגדולים שנעשו לנו בעת יציאתנו ממצרים. מרגע שמשה נקרא לדגל כדי

במוקד ליל הסדר עומדת חובת ה"הגדה". אכן, בליל הסדר מונים לא פחות מחמישה עשר סימנים ("קדש ורחץ"), אך מבחינה פרופורציונלית, ה"הגדה" – הדיבור והסיפור, אמירת

חג הפסח מתייחד משאר המועדים, בכך שהוא החג היחיד שכל מצוותיו קשורות לפה, הן בדיבור שמצווים אנו לספר ביציאת מצרים והן באכילה שזהו הזמן היחיד