פסח הוא ללא ספק בין החגים הכי משפחתיים שיש. בני משפחה, קרובים ורחוקים, מתכנסים לערב אחד שכולו סימנים, מטעמים ושירים. השנה, בעקבות המתקפה הנוראית ב-7
שאלה: האם חיילים שיוצאים לפעילות מבצעית לקראת החשיכה, וישובו ממנה רק למחרת בבוקר, יכולים לקיים את ליל הסדר ומצוותיו טרם צאתם, עוד לפני שקיעת החמה?
שתי פרשיות שלמות עוסקות בנושא רפואי שלא מלבב את הנפש, בלשון המעטה. סוגים שונים של צרעת הבאה על האדם, על כליו, על בגדיו ועל ביתו.
כשנסב כולנו ב"ה סביב שולחן הסדר, ונאמר את המשפט המפורסם "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים
שאלה: האם חיילים בני אשכנז השוהים בשטח אויב רשאים להקל ולאכול קטניות? תשובה: "מבצע פסח", שאותו מובילה הרבנות הצבאית, מתקיים השנה בצל מלחמת "חרבות ברזל".
הומור הוא כלי משמעותי מאוד וחלק בלתי נפרד מחיינו. משחר ההיסטוריה אנשים צחקו, ויש לזה עדויות כבר במקרא. אבל מאז 7 באוקטובר, חזרה לשגרה וגם
מכירת חיסול ברגע האחרון, החליטו בקואליציה שלא להעלות לדיון בוועדה ביום שלישי את "חוק הרבנים" ובמשמעות האמיתית שלו – חוק הג'ובים לרבנים, בעיקר 'מקורבים' לש"ס
חומש 'ויקרא' מכונה בפי חז"ל בשם 'תורת כהנים'. לכאורה הכינוי הולם את החומש ולו משום שרובו ככולו עוסק בענייני המקדש וקדשיו, קרבנות, ומצוות הכהונה. אלא,
בתוכנו נפגעים רבים. זה נכון לאורך ההיסטוריה כולה. תמיד ישנם אבלים, חולים, כואבים ודוויים בקהילה, ואף על פי כן נחגג פורים לאורך השנים כולן. אולם
כיצד אפשר לשמוח בפורים כשאנו מלאי כאב על החטופים, רואים לנגד עינינו את הפצועים, עטופים בענני דאגה לחיילינו ברצועת עזה, עדים לאלפי עקורים, ובליבנו חרדה
