כל המאמרים במדור מועדים

היו שבערב ר"ה או יו"כ אמרו שכל הנדרים שינדרו השנה יהיו בטלים, ומשום כך הורו לעצמם היתר להישבע ולנדור ללא אחריות בקהילות ישראל בכלל ובקהילות

יש בבית הכנסת, "מקדש מעט", הלכות הרבה. מרכזיותו של בית הכנסת בעולמה של יהדות – הן זו המסורתית, והן זו בת ימינו – אינה צריכה

אילו היה רוב עם ישראל יושב בארצו, יתכן שביום הכיפורים הבעל"ט הייתה מתחילה שנת היובל, שהרי היובל מתחיל ביום כיפור שבא לאחר סיום שנת שמיטה

חיים של "שורת הדין", הם חיים של מדידות מדויקות, כל אחד חי לעצמו ומקבל את המגיע לו               לקראת סוף

על מנת להישמר מגייסות האויב, כמו גם לשוב בתשובה – צריך להאמין שיש סיכוי מדרש פסיקתא דרב כהנא כד, דורש את הפטרת שובה, ובדבריו כמה

אנו קרואים לתור אחרי האור הגדול של מה שאנו עושים. אם הוא לא קיים – זה הזמן להתנער "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה

פעמים והיציאה לקרב מלווה בקריאות צהלה, במוטיבציה גבוהה, באופטימיות, וברוח קרב וניצחון, ופעמים שחלילה החזרה מהקרב היא בדיוק הפוכה   במובנים רבים, המילים האחרונות אותן

שנת תשפ"ב הייתה השנה של החיים עצמם. לא קרו בה דברים יוצאי דופן, בטח בהשוואה לשנתיים שקדמו לה, אבל היא הייתה מראה, לרוב לא נעימה

  לחלק מחכמי הקהילה האתיופית לא היה ידוע על מנהג התקיעה בשופר, שהופסקה, שכן היא עלולה היתה להתפרש כמרד בשלטון ולעורר את חמת הגויים ביהדות

אין על דמעות ותחנונים. בסוף, יותר משמחה ומחיאות כפיים – זה מה שמיישר לי את הנפש המקומטת, הדמעות הן כמו מים שמכניסים למגהץ אדים איך