אחת השאלות החינוכיות הבוערות ביותר של כל הורה, היא איך נוכל לגרום לילדים שלנו להגיע ביחד איתנו לתפילה. השאלה נכונה ביחס לילדים בגילאי היסודי, וקל
האמירה התלמודית "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם" (בבלי, פסחים נד, א) אינה רק רשימה כרונולוגית, אלא צוהר פילוסופי מטלטל אל עולמות של קדם, אל
בראש השנה אנו נוהגים כדבר שבשגרה לברך איש את רעהו בברכת "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". הרישא של הברכה נלקח מברייתא המובאת במסכת מגילה:
פרשת 'ניצבים' פותחת רגעים לפני סיומו של מסע 40 השנים במדבר, בנאום דרמטי של משה לעם: "החיים והמוות נתתי לפניך… ובחרת בחיים" (דברים ל, יט).
בשגרה היומיומית, כשאנחנו רצים בין עבודה, בית, ילדים ומשימות, נוטים לחפש את המהיר והזמין: פחמימות פשוטות. כריך, קרקר, בורקס או עוגייה – אלו פתרונות שמרגיעים
מתוך עולמות שונים היא צומחת בימים של פילוג הרסני מתמשך בין קבוצות בחברה הישראלית, כדאי לזכור שיש אנשים רבים שחווים פערים על בסיס יומיומי ובכל
שאלה: ביחידות לוחמות רבות, הלוחמים והמפקדים העסוקים בפעילות מבצעית אינם יכולים לצום כלל, והם אוכלים ושותים כרגיל בט' באב. האם הדבר משפיע על סדרי התפילה?
מבוא: האתגר שבאחדות בפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד", ומתאר רגע נדיר של אחדות בעם. כיצד
הרמ"א, במפה שפרס על השולחן ערוך כתב (תצ"ד ג): "ונוהגים לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה". מנהג זה מוזכר לראשונה אצל
יחיאל מוהר שנולד בשנת 1921 בעיירה טרנוב בגליציה, לא הרחק מקרקוב, עלה ארצה לבדו בגיל 17 במסגרת עליית הנוער, והגיע לכפר יהושע. במלחמת העולם השנייה
