כל המאמרים במדור זווית אישית

חופשת הקיץ הארוכה שאנו ניצבים בפתחה, מוצאת אותנו בימים מורכבים. המלחמה בעזה עדיין גובה מאיתנו מחירים כבדים. האזעקות, הבומים, ורעד הנפילות מהשבועות האחרונים עדיין מהדהדים

פעמיים בפרשת השבוע ישתמשו מובילי המחלוקת דתן ואבירם במילים "ארץ זבת חלב ודבש". בפעם הראשונה יאמרו זאת על ארץ מצרים: "המעט כי העליתנו מארץ זבת

ישנן דרגות שונות בחומרת דיבור פסול ולא ראוי של אנשים כלפי אנשים אחרים. יש דיבור פסול של רכילות, שהתורה הסמיכה אותו לעמידה על הדם: "לֹא

  "בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם של בני ישראל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן". לאחר קבלת התורה ומעמד הר סיני, ועוד לפני חטא המרגלים, בשעה שהתוכנית

במרכזה של פרשת 'נשא', לאחר העיסוק בדיני סוטה ונזיר, ולפני פירוט עבודת הנשיאים במשכן, תופיע ברכת הכוהנים, שמאז ועד היום הפכה להיות אחד מהרגעים המרגשים

בתחילתו של דבר ובסופו של דבר, הכל מתנקז אל מקום אחד ואל מהות אחת – ירושלים. כל התפילות וכל התקוות, כל החלומות וכל המלחמות –

עם תום תקופת האבלות ומיעוט השמחה של ימי ספירת העומר, ועל רקע אירועי תקופתנו והמתרחש בתוך החברה הישראלית, עולים ביתר שאת הרהורים על הימים ההם

נושאים רבים הלקוחים ממרחב החיים שבין אדם לחברו מופיעים בפרשת 'קדושים': היחס למבוגרים ולזקנים, היחס לשכיר, להורים, לחלשים, לעניים וכן הלאה. מעניין לדייק כיצד התורה

החל מחודש מרץ 1937 עד מרץ 1938 ארגנו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית סדרה של הפלגות העפלה לארץ, שיצאו באוניות קטנות ובסירות מפיראוס ומאלבניה אל עבר חופי