
לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה
איזה מזל שלמשה ואהרן לא היו צוותי חשיבה אסטרטגיים, לא מנהלי קמפיין, לא משרד יחסי ציבור ולא יועצי תקשורת. כי אם חלילה היו להם כאלו-

איזה מזל שלמשה ואהרן לא היו צוותי חשיבה אסטרטגיים, לא מנהלי קמפיין, לא משרד יחסי ציבור ולא יועצי תקשורת. כי אם חלילה היו להם כאלו-

בשתי מילים קצרות ונוקבות- מאבחנת לנו התורה לא רק את המחלה של הדור ההוא במצרים, אלא גם של דורות רבים אחר כך, עד דורנו, ואולי

הגלות איננה רק הגדרה טריטוריאלית, ומנהיגות איננה רק תולדה של כריזמה, רטוריקה, כוחנות, מוחצנות, גאווה, כמות ציוצים בטוויטר או כמות לייקים. באופן הפשוט של המילה-

יש מצבים וניסיונות בחיים, בהם האדם מרגיש שהכל נגדו, שאין סיכוי, שהכל רע, שדברים לא מסתדרים- ואז הוא שולף את מילת הקסם- הַגּוֹרָל. השימוש במילה

המילה החותמת את הפסוק הראשון בפרשה " וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", משכה את תשומת

אבי רט קל לשיר על שמחה. קל להעביר שיחות על שמחה. קל לכתוב על שמחה. לא קל להיות בשמחה. עבור אנשים רבים החיים לא ממש

פעמיים באותו פסוק חוזרת התורה על צמד המילים- 'אַחֲרֵי רַבִּים': "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". בפשט הדברים,

שני רבדים יש בכל שלטון. יש את הרובד האדמניסטרטיבי-ביורוקרטי-מנהלי, ויש את הרובד הערכי-מוסרי. בסופו של דבר שני הרבדים הללו צריכים להשלים האחד את השני, לשרת

תופעה ידועה, מרתקת ומדהימה, היא התופעה של אנשים מגמגמים כאשר הם מדברים, אפילו גמגום כבד וקשה מאד, אולם כאשר הם שרים השירה יוצאת קולחת מפיהם

רבים עסקו בשאלה המעניינת מדוע היה צורך בעשר מכות במצרים, עד מכת בכורות? לכאורה, אם הקב"ה רצה לגאול את בניו ולהוציאם ממצרים- די היה במכה