כל המאמרים במדור זווית אישית

השיחה בין שני האחים המנהיגים משה ואהרון, בעיצומו של המשבר הגדול, מצריכה עיון ולימוד מעמיקים, לשעתה ולדורות. האירוע התחיל בחוסר הסבלנות של העם להמתין עוד

זיכרון איננו רק אוסף של נתונים המאוחסנים על דיסק, כרטיס זיכרון, או באזור מסוים במוח. זיכרון איננו רק פעולה פאסיבית של 'לא לשכוח', או משהו

שני חוטים עדינים, רגישים ומשמעותיים שזורים בין פרשת תרומה לבין חודש אדר שאנו נמצאים בתחילתו. חוט החסד והנתינה, וחוט הפרטים הקטנים. לאחר האירוע הגדול של

מחקרים שונים בפסיכולוגיה חברתית מראים כי כאשר אדם ניצב למשל מול שני בתי קפה הסמוכים זה לזה- האחד ריק וליד השני משתרך תור ארוך, בסבירות

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ערב המעמד הגדול של קבלת התורה בהר סיני, עם של עבדים שזה עתה יצא לחירות, יעמוד בתחתית ההר

משה רבנו, המנסה להתחמק מהשליחות המוטלת עליו להוציא את ישראל ממצרים, מתאר את מגבלותיו, ואומר אל ה': "בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל

בשיאן של המכות במצרים, לאחר מכות ברד, ארבה וחושך, ורגע לפני מכת הנוק-אאוט – מכת בכורות – מבקש ה' ממשה ומאהרון שידברו אל העם את

אות ומופת אחד שנעשה לנגד עיניו, פלוס שבע מכות חוטף פרעה בפרשה- ועם זאת עדיין מסרב לשלח את עם ישראל לחופשי מארצו. לאורך כל הפרשה

המרחק בשנים בין פסוק י' – "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", לפסוק י"א –

שיעור גדול בחינוך לדורו ולדורות עולם, נותן יעקב אבינו לבניו ולכולנו. לא בדיבורו הנוקב, אלא דווקא בשתיקתו הרועמת. לא היה רגע דל בחייו של יעקב