"השאיפה אל הדר הנצח מוחה דמעה": מאברהם ושרה לחללים השבים
פרשת מותה של שרה אמנו וקבורתה, פוגשת אותנו בימים בהם לבבות אזרחי ישראל ממוקדים במאמצים להשבתם של כל החטופים החללים
פרשת מותה של שרה אמנו וקבורתה, פוגשת אותנו בימים בהם לבבות אזרחי ישראל ממוקדים במאמצים להשבתם של כל החטופים החללים
אני רוצה לפתוח במשהו שחשוב ויקר לליבי, ואני חושבת שהוא צריך להיות חשוב ויקר לכל יהודי. בכל הזדמנות שהייתה לי
אני זוכר את היום ההוא. בא אליי הזקן העברי – עיניו אדומות, לבושו קרוע, קולו חנוק. הוא אמר בקול רועד:
כאשר מגיע עבד אברהם לארם נהריים, ממתין ליד המעיין, ומגדיר לעצמו סימן לבחירת הנערה ליצחק: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ
"מזל שיש גויים בעולם", אמר פעם הרב יונתן זקס בחיוך מר, "כדי שלפחות יהיה מישהו בעולם שיעריך את היהדות". זו
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" [כג' א]. מדוע חוזר הכתוב על המילה 'שנה'
פרשת השבוע, פרשת חיי שרה, מספרת על קניין שדה המכפלה בכסף מלא. מעבר לחשיבות העצומה בהעמקת השורשים וההיאחזות בארץ ישראל,
הטור הנוכחי הוא הטור ה-100(!), שאני כותבת תחת הכותרת 'לוחמה פסיכולוגית': התמודדות נפשית-רוחנית במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. בהזדמנות זו אבקש
פרשתנו פותחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם אבינו. אחרי המאמץ הגדול והדאגה לקבורתה הראויה של שרה, אברהם זונח,
סערה מתחוללת בימים אלו בגבעות יהודה ושומרון וגם בהנהגת ההתיישבות. הרקע הוא, כמובן, אירועי פשיעה לאומנית שהולכים ומתגברים בתקופת המסיק.