הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)עמדנו ברשימה הקודמת על היחס המחמיר של התורה כלפי עבודה זרה, הדורש את השמדתה באופן טוטאלי. יחס זה רווח בעם ישראל עד סוף ימי בית שני. בספרי המקבים, בכתביו של יוספוס פלביוס, ובעוד מקורות מן התקופה, אנו למדים על מלחמת חורמה שניהלו היהודים בכל מופעיה של עבודה זרה.
ואולם, יחס זה משנה כשאנו מגיעים אל התקופה שלאחר חורבן הבית השני. חכמים שחיו במאה השנייה לספירה עידנו את היחס שלהם כלפי העבודה הזרה שרווחה בארץ, בחסות האימפריה הרומית. שני מקורות מרכזיים מלמדים של שינוי יחס זה, ובהם נדון להלן.
המופע הראשון של שינוי היחס לעבודה הזרה בספרות התנאית טמון בעובדה, שבאופן כללי אין אנו מוצאים בה ביטוי למלחמת חורמה בעבודה זרה. לכל היותר, חכמי המשנה מדברים על הולכת צלמים לים המלח (משנה עבודה זרה ג, ג), מתוך מטרה שלא יהוו מכשול לציבור, אך אין בכך שום ביטוי מלחמתי. במקום מלחמה, אנו מוצאים במשנה דין מחודש, המאפשר להשאיר בפועל צלמים וכלי עבודה זרה, וזאת באמצעות ביטולם (שם ד, ד-ה):
"נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חברו וישראל אין מבטל עבודה זרה של נכרי. המבטל עבודה זרה ביטל משמשיה. ביטל משמשיה – משמשיה מותרין והיא אסורה. כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה, אף על פי שלא חיסרה – בטלה".
קשה מאד להלום דין זה עם הרוח הנושבת במקרא ביחס לעבודה זרה. אם התורה דרשה לשרש את העבודה הזרה, הנה לפנינו הלכה המאפשרת לקיים צלמים ותשמישי עבודה זרה, במקרה שהעובד אותם ביטלם. מספיקה פעולה קטנה הפוגמת בשלמות הצלם כדי להפקיע אותו מידי עבודה זרה ולאפשר לו להתקיים. העיקרון המחודש (והמפתיע) העומד ביסוד הדברים הללו שאין בעיה בצלם כשלעצמו אלא ביחס שמעניקים לו עובדיו. אם הם (בין נכרי ובין ישראל) מוכיחים במעשה שאין הצלם נחשב בעיניהם לאלוה, יש לאותו צלם זכות קיום.
כיצד ניתן להצדיק מעבר זה מדרישת התורה לדין המשנה? ייתכן שרמז לכך מופיע במעשה המובא בהמשך (שם, ז):
"שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה, למה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים? אמרו להם: אם כן, יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להן: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו (=כלומר, אם יאבדו רק דברים שאין צורך לעולם בהם, זה יוכיח שעבודת האלילים שנותרה בעולם היא נכונה)".
כדי להבין את הסיפור והקשרו כאן צריך לשים לב לטרמינולוגיה שלו. בשאלתם הראשונה, אנשי רומי משתמשים בלשון ביטול: "למה אינו מבטלה". בכך הסיפור משתלב היטיב בדיני הפרק המדברים על ביטול עבודה זרה. אולם, מה משמעותו של ביטול העבודה הזרה מצידו של א-לוהים? הדבר מתברר בלשונם של הזקנים: "יאבד עולמו מפני השוטים?". הפועל 'לאבד' מחזיר אותנו אל מצוות התורה: "אבד תאבדון", והוא מורה שבעיני א-לוהים ביטול ואיבוד הם היינו הך. בכך יש רמז לכך שדין ביטול עבודה זרה המשנאי הוא כדין איבוד עבודה זרה המקראי, וכך מצדיקים חכמים את חידושם.
אבל בכך לא די. נשים לב שהסיפור מנמק בסופו של דבר מדוע יש הצדקה להשארתה של העבודה הזרה בעולם. א-לוהים לא יחריב את עולמו בגלל שוטים שהפכו חלקים ממנו למושא סגידה. ללא כל ספק, בכך רומזים חז"ל למניע שלהם עצמם להסתפק בביטול עבודה זרה במקום בהשמדתה. הם לא מוכנים להחריב את הארץ בגלל כל מיני עובדי אלילים שהכניסו אליה צלמים, ולכן הם מסתפקים בפעולה פורמלית של ביטול.
מדוע להסתפק בביטול ולא בהשמדה? על כך נדון בפעם הבאה.
(בלק תשסח)
