תפילה – עבודה או הבעה

מקריאת שמע אנו עוברים אל המצווה הבאה הקשורה למצוות ה'אהבה' – אלו שעניינן לחזק את הקשר של האדם אל הקב"ה במהלך שגרת יומו – והיא מצוות תפילה. לדעת הרמב"ם, תפילה היא מצווה מן התורה. הפסוקים שמלמדים עליה אלו הפסוקים המחייבים בעבודת ה': "ועבדתם את ה' א-לוהיכם", "ואותו תעבודו", "ולעבדו בכל לבבכם", וכו' (ספר המצוות עשין ה').
הרמב"ן חולק על הרמב"ם. לדעתו חיוב התפילה הוא מדרבנן בלבד, כפי שעולה מכמה סוגיות בתלמוד. מצוות התורה "ולעבדו בכל לבבכם" משמעה לדעתו "שתהיה כל עבודתינו לא-ל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע". כלומר מדובר במצווה כוללת. התפילה, לעומת זאת, היא לדבריו "ממידות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו". אין זו אפוא חובה להתפלל מצידנו אלא זכות שזיכנו א-לוהים בה. רק בשעת צרה יש מצווה מן התורה לזעוק ולהריע ולהתפלל לא-לוהים, כאמור בפסוק "וכי תבואו מלחמה בארצכם… והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' א-לוהיכם" (השגות הרמב"ן שם).
למחלוקת זו בדבר מקור חיוב התפילה – האם היא מן התורה או מדרבנן, משמעויות הלכתיות חשובות. אך בראש ובראשונה יש למחלוקת זו משמעות קונספטואלית בדבר מהות התפילה. לדעת הרמב"ן, התפילה היא מבע הלב של האדם המאמין. בתפילה האדם פונה לא-לוהים, ופורק בפניו את אשר על ליבו. אין מדובר בחובה המוטלת על האדם אלא על זכות שניתנה לנו מצד הבורא. לכן לפי התורה אין מצווה להתפלל. רק חכמים הם אלא שתיקנו זאת לנו, כדי שנבטא את אשר על ליבנו בפני א-לוהים על בסיס קבוע.
הרמב"ם, מכנגד, סובר שתפילה היא עבודה. מטרתה איננה השגת צרכים מאת ד' אלא ליצור מערכת יחסים מסוימת בין האדם לא-לוהים. בתפילה האדם משעבד עצמו לא-לוהים, עובד על ליבו להתקשר אליו. זו חובה המוטלת על האדם כיציר כפיו של א-לוהים. מבחינה זו דומה התפילה לשאר חובות העבודה המוטלות על האדם – בעבודת הקרבנות ובתלמוד התורה.
מחלוקת זה משקפת גישות שונות שבהן מגיע האדם המאמין לתפילה. על פי הרמב"ן צריך האדם לגשת לתפילה ממקום של זכות – הוא בא לבטא את עצמו בפני הא-לוהים. לעומת זאת, בעיני הרמב"ם האדם צריך לגשת לתפילה ממקום של חובה. עליו לחוש שהוא עובד את א-לוהים במילות התפילה. הוא מעצב בה את נפשו ועובד על לבו. מחלוקת תיתן את ביטוייה בסוגיות נוספות.
(פנחס תשפ)