לפרוסקופיה מקראית

בסוף הפרשה מובא מעשה אודות קנאותו של פינחס "והנה איש מבני ישראל ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל… ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו… וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה… " (במדבר כ"ה ו'-ט'). עם ישראל נמצא בתחנת שהייה בערבות מואב מעבר לירדן ירחו, על סף הכניסה לארץ, ברגיעה זמנית לאחר מלחמת עוג מלך הבשן, ומלחמת סיחון מלך האמורי. קירבה גיאוגרפית זו מפגישה בין שתי תרבויות שונות בתכלית. ראשיתו של מפגש זה מביא להתבוללות "ויחל העם לזנות את בנות מואב" (שם כ"ה א'). השלב הבא, עבודה זרה "ויצמד ישראל לבעל פעור…" (שם ג'). זנות זו חמורה הן מבחינה לאומית-חברתית והן מבחינה דתית, ומשמעה בקונטקסט הדתי הזדהות מזויפת עם עולם זר. תגובת ד' אינה מאחרת לבוא "ויחר אף ד' בישראל" (שם ג'). חרון אף ד' מתבטא דרך כלל בעונש, מגפה פורצת בעם, העם מגלה רפיון ידיים "והמה בכים פתח אהל מועד" (שם ו'). פנחס מגלה יוזמה אישית שתוצאתה – הריגתו של נשיא שבט שמעון שסרח ובת מלך מדיין כמופיע בתחילת הפרשה הבאה פרשת בלק. תגובתו המהירה וההחלטית מונעת את המשך התפשטות המגפה.
חז"ל, שהרחיבו את הדיבור על קנאותו של פנחס, נגעו גם ב"שתיקתם" של משה ועדת ישראל. לפי המקורות התלמודיים והמדרשיים פינחס פעל על דעת עצמו. זמרי לפי חז"ל, לא רק שעשה כן בפרהסיא "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (שם פס' ו') אלא אף ניגח את משה בטענה שמעשהו מותר "תפסה בבלוריתה והביאה לפני משה. אמר לו: בן עמרם! זו מותרת או אסורה? ואם תאמר אסורה, בת יתרו – מי התירה לך?…" (סנהדרין פ"ב ע"א). אם תאמר אסורה היא לי בת יתרו, מי התיר לך? משה לא ידע מה לעשות כיוון שלכאורה הוא נוגע בדבר, וממילא היו כולם במבוכה "…נתעלמה הלכה ממנו, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אוהל מועד" (שם). פינחס עושה מדעתו אך מקבל ברכת הדרך ממשה, "אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבא! לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, הבועל כותית קנאין פוגעים בו? אמר ליה: קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא" (קורא המכתב הוא יהיה השליח) (סנהדרין שם). מעשהו של פינחס משמש מקור השראה לדיון נרחב מסביב לשאלת הקנאות.
*
לפרוסקופיה (לפרו = בטן, סקופיה = הסתכלות) היא שיטת ניתוח מודרנית הנמנית עם מכלול השיטות המכונות "כירורגיה זעיר – פולשנית" או אנדוסקופיות. הכוונה לניתוחים המבוצעים לצורך אבחון או טיפול תוך כדי הסתייעות במכשיר טלסקופי צר המוחדר לגוף כדי לצפות בחללים פנימיים. ייחודה של הלפרוסקופיה בכך שהיא מאפשרת אבחון וטיפול בניתוח במצבי חולי הקשורים לאיברי הבטן ולאגן, מבלי להידרש לפתיחת בטן.
ללפרוסקופיה השלכות בתחומים הלכתיים מגוונים כגון נתיחת מתים, כאשר אחד מענפיו של תחום זה הוא הכירורגיה המתבצעת בגוף הנפטר כדי לחקור איבריו (ע"פ בכורות מ"ה א'). התלמוד מספר על רבי עקיבא שאסר ליורשים לבדוק קטן לאחר מותו האם הביא סימני בגרות לפני שמכר בנכסיו אביו ומת, כדי לדעת האם היה תוקף משפטי למעשהו כבוגר, והסיבה שאין רשאים לנוולו "…ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו…" (בבא בתרא קנ"ד א'). מקור נוסף לאיסור זה מסוגיית "הולכין אחר הרוב". בתלמוד מנסים להוכיח מן העובדה שהורגים רוצח שרצח, ואין חוששים למיעוט שהם "טרפה", ואין חייבים על הריגתם. הכלל הוא, על הריגת אדם טריפה שאינו עשוי לחיות יותר מי"ב חודש אין נהרגים. כדי לוודא אם ההרוג היה טריפה יש לנתחו, אך לא התירו חז"ל לנתח מפני ניוול המת (חולין דף י"א ע"ב). איסורים אלו נדחים רק מפני פיקוח נפש (חת"ס יו"ד של"ו, דבר שאול יו"ד שע"ג ז', משפטי עוזיאל ח"א יו"ד סי' כ"ח-כ"ט, שבט מיהודה סוף הספר מהדורת תשט"ו). על סמך יסוד הלכתי חשוב שהניח הרב יעקב עטלינגר ביחס לנתיחת מתים ולפיו דברים המקובלים להיעשות באנשים בעודם בחייהם, כשנעשים למת לא יחשבו לניוול, קבע הרב, "ניוול המת לא יקרא אלא מה שמשקץ ומתעב המת בעיני רואיו ובפרט מה שנקרא ניוול גם לגבי החי…" (בנין ציון ח"א סי' קע"א). יסוד זה מאפשר לקיחת דמים וביופסיה מן הנפטר (אגרות משה יו"ד חלק ב' סימן קנ"א) וכמו כן מאפשר הכנסת מכשירים לחלל הגוף, בשיטות אנדוסקופיות, ולפרוסקופיה, שבאמצעותם אפשר לראות את פנים הגוף ואין בהם משום ניוול המת (נועם ח' תשכ"ה עמ' ט' ואילך).
(פמחס תשעח)