הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)האויב הגדול ביותר של תלמיד ישיבה מצוי הוא 'ביטול תורה'. אין דבר שמהווה בעולם הישיבות איסור גדול מכך – בזבוז זמן על שיחה בטילה או עיסוק בעניינים שאינם קשורים ללימוד תורה. אתוס זה מלווה את תלמידי הישיבות גם בהמשך חייהם, ומעצב תפיסת חיים לפיה את כל הזמן הפנוי יש להקדיש ללימוד תורה, ואילו כל עיסוק אחר– יהא זה לימודי חול, תרבות או אפילו פרנסה – יוגדר כ'דיעבד' או כ'צורך השעה'.
לכאורה, יש לתפיסה זו על מה שתסמוך. מספר לא מועט של היגדים בספרות חז"ל מדברים על העוון החמור של ביטול תורה. כך היא המשנה באבות הקובעת כי "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז), הבבלי במסכת תענית (ז, ב) הקובע כי אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה, הגמרא במסכת ברכות (ה, א) הגורסת שאדם שבאו עליו יסורין ולא מצא להן סיבה יתלה בביטול תורה, ועוד ועוד.
גישה אחרת, הפוכה מכך, נמצאת בדברי התלמוד אודות גדר חובת תלמוד תורה (מנחות צט, ב):
"א"ר אמי… אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים 'לא ימוש'".
דברים אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך (יו"ד רמו, א):
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה".
ומוסיף הרמ"א (שו"ע שם):
"ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה".
כיצד ניתן ליישב בין המקורות? כיצד ניתן מצד אחד לדבר על החומרה שיש בביטול תורה ומצד שני לצאת ידי חובה באמצעות קריאת שמע שחרית וערבית בלבד? התשובה פשוטה. יש להבחין בין הלכה ובין ערך. ההלכה קבעה גדר מינימלי ובר קיום לכל אדם, גם זה המבלה את מרבית שעותיו בעבודה ובפרנסת הבית. אך אין זה אומר שבקיום ההלכה מימש האדם את ייעודו. חז"ל מבהירים, חזור והבהר, כי מבחינה ערכית, העיסוק בתלמוד תורה צריך להיות גדול בהרבה יותר ולהוות את מרכז הכובד בחיי האדם, אם לא מבחינת הזמן המושקע בו אזי לפחות מבחינת התודעה.
מי שעמד היטב על נקודה זו הוא ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בחיבורו 'אור שמח' על הרמב"ם:
"ונמצא מצוות תלמוד תורה אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכל זמן אינו נחשב למפריע מצוות תלמוד תורה… וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים. לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל, ונתן תורת כל אחד בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה.
"לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה – ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית, קיים והגית בה יומם ולילה, כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו…".
ה'אור שמח' קובע כאן כלל חשוב המהותי להבנת עולמה של ההלכה. שונה היא ההלכה מערכים. הערכים מתפרשים ומתבטאים באופן שונה אצל כל אדם ואדם; ההלכה לעומת זאת, קבועה וחותכת. על כן, את ההלכה יש לקבוע לפי הגדר המינימלי שלה, ואת השאר לתלות בדברי מוסר ומידות, שכל אדם יוכל להתאימם לעולמו הוא. כך, ההלכה במצוות תלמוד תורה קבעה גדר מינימלי ביותר של פרק ביום ובלילה כדי לצאת ידי חובה, אך מבחינה ערכית קבעה שמוטלת החובה על כל אדם למלא את זמנו – לפי יכולתו וכישוריו – בלימוד תורה.
מהו אם כן 'ביטול תורה'? לאור מה שלמדנו, שאלה זו מצטיירת כערכית יותר מאשר הלכתית. באופן כללי ניתן לומר, שהמטרה היא שהאדם ימצה את זמנו בדברים חשובים ומשמעותיים. אם מדובר בתרבות גבוהה או בכל דבר אחר שמקדם את העולם ומרומם את נפש האדם, קשה לומר שמדובר ב'ביטול תורה'. אך אם מדובר בתרבות נמוכה ובדברים בטלים, בהחלט ייתכן שיחול על זה גדר של 'ביטול תורה'.
(במדבר תשעה)
