הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה הקודמת ראינו כיצד התפתח מקצוע השגחת הכשרות בהלכה. אם במקורות הראשונים מדובר על כך שאדם נאמן על כשרות האוכל שהוא מספק, בעקבות צמצום חזקת הכשרות של אנשים וסוחרים, נדרש כתב הכשר מרב, שיעיד על כשרות האוכלים. אותו כתב הכשר ניתן מהרב המקומי אשר לרוב הכיר את אנשי קהילתו ולכן יכול היה בקלות לפקח עליהם וגם להעיד עליהם.
מאז ועד היום, נוהג זה ממשיך להתקיים. מי שמספק כיום את תעודת הכשרות לבעלי העסקים הוא רב העיר או המועצה הדתית. הוא איננו רק חתום על התעודה אלא שבסמכותו לקבוע את הקריטריונים למתן הכשרות. וכך, בעלי עסקים במקומות שונים עשויים להיתקל בדרישות והגבלות שונות ביחס לכשרות מאשר נדרשים עמיתיהם בערים אחרות. רב העיר הוא בעל אוטונומיה הלכתית מלאה בנושא זה.
הבעיה לענ"ד היא שנוהג זה אמנם התאים לגלות אבל הוא כלל אינו מתאים למדינת ישראל הריבונית של ימינו. בניגוד לרב המקומי בגלות, אשר הכיר את אנשי קהילתו והם הכירו אותו, בתקופתנו, כאשר תחת סמכותו של רב עיר או מועצה מצויים עשרות אלפי אנשים ואלפי עסקים, אין הרב מכיר כלל את בעלי העסקים ולא הם אותו. הבדל זה משנה את אופן ההשגחה, מכמה בחינות:
ראשית, ברור לכל כי השגחה לעולם לא יכולה להיות הרמטית. משגיח כשרות איננו יכול להיות נוכח 24 שעות במקום העסק, וגם כשהוא שם לא תמיד הוא מסוגל לראות את כל מה שקורה. ממילא, השגחת כשרות אמורה להיות מבוססת בראש ובראשונה על מערכת אמון בין בעל העסק למשגיח. בעבר, כאשר הרב המקומי הכיר את בעלי החנויות והם אותו, הייתה מערכת אמון שכזו, וממילא יכול היה הרב להעיד על כשרות המקום גם בלא שהוא היה שם כל העת. אבל בימינו, כאשר אין כלל היכרות בין הרב לבעל העסק, מי ערב לכך שבעל המקום מקפיד על הכשרות שלא בזמן נוכחות המשגיח?
שנית, אם בעבר הקהילות היו בוחרות בעצמן את רבניהן, כיום רבני ערים ומועצות ממונים בעיקר על ידי פוליטיקאים. מצב עניינים זה גורם לכך שהקשר בין הרב לאנשי עירו הוא רופף עוד יותר, מה שבהמשך לסעיף הקודם, מערער את יכולת ההשגחה שלו.
שלישית, המערכת שהונהגה בגלות מבוססת על כך שבסופו של דבר הרב המקומי הוא זה שמעיד על כשרות המקום, וגם אם מדובר במקום גדול הוא ממנה שליחים מטעמו להשגיח על הכשרות. ואולם כיום, רב העיר כלל אינו עוסק בהשגחה, והמשגיחים הפועלים כביכול מטעמו אינם ממונים על ידו אלא הם עובדי המועצה הדתית, שמתמנים בדרך לא דרך. נמצא, שאין חתימת ידו של הרב על תעודת הכשרות משמשת באמת עדות להשגחתו שם. קשה להבין, אם כן, מדוע ההשגחה ממשיכה להיות מיוחסת אליו.
רביעית, בתקופת הגלות קהילות ישראל היו מרוחקות אחת מן השנייה ולא היה מעבר תדיר של אנשים ממקום למקום. לכן, ראוי היה לסמוך על הרב המקומי. אבל בימינו, כאשר אנו חיים במדינה ריבונית, ואנשים רבים מסתובבים במהלך היום בין ערים ומקומות שונים, מה ההיגיון לבזר את סמכויות הכשרות? מדוע שאדם שאוכל ארוחת בוקר בתל אביב, צהרים בירושלים וערב בחיפה, יזדקק לשלוש כשרויות שונות?
חמישית, ההשגחה המקומית בגלות פעלה בזמן שהייתה כשרות אחת. אך בימינו, כאשר בנוסף לכשרות הרבנות יש כל כך הרבה כשרויות פרטיות, וכל כך הרבה כסף מעורב בהן, מתן אוטונומיה לרב העיר להעניק כשרות מזמן שחיתויות וניגודי עניינים. כבר שמענו לא פעם על רבנים נותני כשרות שכפו בעלי עסקים לקנות את הכשרות הפרטית שלהם, או שחייבו אותם לקנות סחורה מאנשי שלומם בלבד. שיא האבסורד הוא שרבים מהרבנים נותני הכשרות כלל לא אוכלים מהכשרות שאותה הם מספקים, ואולי בעובדה זו טמון הסיפור כולו.
מפאת כל זאת נראה שאין כל מקום בימינו להמשיך את הנוהג מן הגלות הנותן בידיו של רב העיר או האזור את האחריות בנושא הכשרות. ומה כן צריך להיות? על כך בפעם הבאה.
(תצווה תשעז)
