פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)כמה תקוות נתלו באדם, ברוא בצלם אלוקים. וכי מה היה חסר לו באותו עולם שמצא מתוקן לפניו? גם הרצח המחריד של הבל, בידי אחיו הבל שקם עליו להורגו, לא היה בו די כדי ללמד את בני האדם לקח. אך עברו עשרה דורות, וכבר קוראים אנו פסוקים שאלמלא מקרא כתוב קשה היה להולמם: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו" (ו, ו). אוי לו ליוצר, שניחם הוא על מעשה ידיו. וכה גדול היה הצער, עד שהכתוב חוזר עליו בשנית: "ויאמר ה', אמחה את האדם אשר עשיתי… כי ניחמתי כי עשיתים".
מה הביא את הקב"ה ל"נחמה"-חרטה זו? למרבה הפלא, כמו בפרשת קין והבל, לפי פשוטו של מקרא, לא עברות שבין אדם למקום גרמו אלא דווקא חמס וגזל, עברות שבין אדם לחברו.
פרשתנו מציגה עולם מושחת. לא נגע פה נגע שם, אלא "מלאה הארץ חמס", מלוא כל הארץ חמס. החזרה המשולשת על הפועל ח.מ.ס. מדגישה ומבליטה את עצמת ההשחתה: "ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס. וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו, יא-יב). וכמין תגובה, מידה כנגד מידה, בא העונש: "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (שם, יג).
בפירושו על אתר, מתאר הספורנו את ה"מדרון החלקלק" של ההשחתה. "השלמת ציוד" שנעשתה בתחילה רק לרגע, נמשכת והולכת, ובתגובת שרשרת יוצרת "שחיתות מתגלגלת", שמאפיינת כמה מחברות השפע של ימינו: "כי מלאה הארץ חמס – שכולם גוזלים זה את זה: הבעלים גוזלים את האריס בכוח, והאריס גוזל את הבעלים במרמה, באופן שהארץ נותנת כל פירותיה לגזלנים"…
בעומדם על הדגשת התורה, "כי השחית כל בשר", הרחיבו חז"ל את מידות ההשחתה ושיתפו בהן גם את חיות השדה, ש"נזקקו לשאינן מינן". ללמדך, שהשחתה אינה יודעת גבולות, וסופו של הרקב שיתפשט ויאחז בפרי כולו.
ברם, מה היה טיבה המדויק של "השחתה" זו, שבגינה ביקש הקב"ה להחריב את עולמו? האמנם היה זה רק ה"חמס" – וסופו של הפסוק אינו אלא פירוש ופירוט של "ותשחת הארץ" שבראשיתו? או שמא היו אלה שני דברים נפרדים, והחמס היה רק ה"מכה בפטיש", כמאמר חז"ל: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל"?
בעקבות חז"ל (סנהדרין נז, ע"א, ומדרשי האגדה על אתר), מסביר רש"י ש"השחתה" זו אכן לא נתמצתה בגזל ובחמס אשר בכפיהם, אלא הייתה מכוונת גם כלפי שמיא, והתבטאה גם בגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים.
ה"חמס" גופו טעון פירוש: אם אמנם זהה הוא ל"גזל", מה טעם עשו שימוש בתיבת "חמס" דווקא? בחלק מכתבי היד של רש"י, וכן בסדר עולם זוטא, אמנם מבחינים בין השניים וכתבו "חמס וגזל", ואם נניח שמדובר כאן בוא"ו החיבור ולא בוא"ו הפירוש, הרי שלפנינו שני מונחים שונים. בדרך זו הולך גם המדרש (בר"ר לא, ה-ו) שמנסה להבחין בין השנים: "איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר רבי חנינא: חמס – שווה פרוטה, גזל – פחות משווה פרוטה". ושמא תאמר, ומה השחתה יש בפחות משווה פרוטה, והרי אין שיעור זה נחשב לאיסור ממוני? ממשיך המדרש ומבאר: "כך היו אנשי דור המבול עושין: אחד מהן היה מוציא קופתו מלאה תורמוסין לשוק. זה בא ונוטל פחות משווה פרוטה, וזה פחות משווה פרוטה, עד שאין בעל התורמוסין יכול להוציא מהן בדין". מבחינה משפטית והלכתית גרידא, חמסנים אלה, כביכול, "צדיקים" גדולים הם: מהדרים הם ב"שיעור" גזל, ונזהרים שחס וחלילה לא יעברו על גדרי האיסור שקבועים בדין. ועדיין, "נבלים" הם, גם אם "ברשות התורה", וקול חמסנותם עולה עד לרקיע. ללמדך, שלא כל "גלאט כושר" הוא בהכרח גם "גלאט יושר".
ועדיין צריכים אנו למודעי: מה פשר "ותשחת הארץ"? האמנם האדמה גופה הוכתמה בחטאתם? חלק מהפרשנים, דוגמת ראב"ע, ראו כאן מקרא קצר, כלומר: אנשי הארץ. ושמא ביקשה תורה ללמדנו, שיש וחמס פירות האדמה (אפילו סומך עצמו, כביכול, על "פסק הלכה" שמתיר חמס מטעי זיתים של בני ברית ושאינם בני ברית), עולה כדי השחתת הארץ כולה, עד שהיא גופה נטמאת, ריחה הרע נודף למרחוק, ונמצא שם שמים מתחלל.
עיון במקרא מלמד ש"השחתה" אינה מתבטאת רק בלקיחת ממון מהאחר, אלא בקלקול לשווא. לפיכך חל איסור "בל תשחית" [או בניסוחו המקראי "לא תשחית" – דברים כ, ט] גם לגבי ממונו האישי של האדם, שמצא לפניו עולם מתוקן ומקלקל אותו. חברת השפע המודרנית מזמנת לכל אחד מאתנו הרבה מכשולים שיש בהם השחתה. למן זריקת שאריות אוכל וחפצים אחרים שניתן לעשות בהם שימוש, ועד השחתת עולם במובנה הרחב: זיהום האוויר, קלקול מקורות המים, השחתת הטבע. ההשחתה מבטאת אפוא לא רק פגיעה בזולת אלא קודם כל, ובעיקר, פגם מוסרי של האדם המשחית עצמו, שאותו עליו לתקן וממנו צריך הוא להישמר. (נח תשס"ד)
