קפה מוות

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ…" (דברים, ל"א, י"ד)
משה רבנו מתבשר בפסוק זה אודות מותו הקרוב. אמנם מעיד הכתוב, קודם לכן, שהוא חש ששעון החול אוזל, אך הנה כאן נמסר האישור הרשמי מפי הגבורה…
כקוראת מערבית, שוויון הנפש בו ממשיך הפסוק ועובר מבשורת המוות למתן מענה יישומי ל"קליינטים", שעלולים להיפגע ממנו, מעורר בי קושי ותהייה.
"מדי כמה שבועות, לאחר השקיעה, נפגשים ארבעה־עשר איש ואישה כדי לשתות קפה ולדבר על מוות.
זאת לא התחלה של רומן בדיוני אפל, כי אם תיאור של מפגשים אמיתיים בהחלט, שהתקיימו בביתה של הפרופסור עמיה ליבליך, כדי לשוחח בצוותא על הטאבו הגדול האחרון, של החברה המערבית: המוות הבלתי נמנע של כל אחד ואחת מאיתנו." (מתוך כריכת הספר "קפה מוות", הוצאת כנרת, זמורה, דביר, 2019)
מפגשי־שיח בנושא מוות, הנם תופעה עולמית מוכרת ומסקרנת.
"נותר לך עוד יום לחיות", "חמישים שנים עומדות לרשותך- מעכשיו". בסדנא נועזת, המיועדת לאנשי טיפול שנערכה בהנחייתה של ליבליך, התבקש כל משתתף לשלוף כרטיס ולגלות את "קצבתו".
האם רוצים אנו לדעת מהו הזמן העומד לרשותנו? ולו היינו יודעים, מה היו ההשלכות? ידיעת המוות המלווה כל אחד ואחת מאתנו, כפסקול חרישי מרגע בואנו לעולם, הפכה לרגע, מוחשית ועזה וחשפה מנעד רגשות רחב ומטלטל: מבכי וחרדה ועד רוגע והשלמה. איש וליבו, איש ובשורתו, איש ומותו, וגם חייו.
משה רבנו לא עסק במוות. עיקר עניינו היה דווקא החיים. משימת חייו התמקדה בהנהגתו של העם העיקש ביותר בעולם ועל פי הכתובים, לא התעלמות הוא חווה מבוראו, אלא הקשבה דרוכה לצרכיו ומתן אפשרות להמשיך, חרף ובזכות סופו הקרב, את משימתו, באמצעות הסמכת יהושע.
מאמר של דוד מעוז ישראל, העוסק בטיפול בגישת הלוגותרפיה בחולים הנוטים למות (לוגותרפיה: טיפול באמצעות מציאת משמעות, מייסד הגישה: ו. פראנקל, פורסם ב"פסיכואקטואליה", יולי, 2020 ), האיר את עיני: תקופת סוף החיים ובהשאלה, גם סוף השנה, הנם הזדמנות נדירה להניח להחמצות העבר ולמכאובי ההווה, לטובת מימושם של חיים/רגעים ערכיים, המבטאים באופן מזוקק את מי שאנו ואת מה שחשוב לנו להעניק באהבה ובתודה, ליקירינו ולכל באי עולם.
(נצבים וילך תשפ)