מהי תורה?

מהי תורה? זו הסוגיה שאיתה היינו צריכים לפתוח את דיונינו בנושא תלמוד תורה. או ליתר דיוק- מה כלול בתורה? לשאלה זו היבטים הלכתיים וערכיים. מבחינה הלכתית ניתן לסכם זאת בשאלה על מה מברכים ברכת התורה: האם על לימוד בספרי מחשבה מברכים ברכת התורה? האם המשכים ללמוד קבלה יברך? ומה באשר למדרשים ואגדות, או סיפורי חז"ל ומעשיות של ר' נחמן? והאם, למשל, מי שלומד אסטרונומיה לצורך ביאור הלכות קידוש החודש, יברך ברכות התורה?
ניתן לשאול שאלה זו גם מבחינה ערכית. בהנחה ש"תלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א, א), כלומר שלימוד תורה הוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר מבחינה ערכית, מה בדיוק כלול בלימוד זה? האם גם על כל מה שציינו למעלה נאמר שהלימוד הוא 'כנגד כולם'?
כפי שראינו בעבר, גם כאן, כך מסתבר, יש פער לא מבוטל בין ההלכה ובין הערך המגולם בתלמוד בתורה. התלמוד הבבלי (ברכות יא, ב) מסתפק בשאלה מהו הלימוד שעליו מברכים את ברכת התורה – האם מדובר רק במקרא או גם במדרש, משנה או תלמוד. להלכה, פוסק הרמב"ם את השיטה המכלילה (הלכות תפילה ז, י; וכן ראו שולחן ערוך אורח חיים מז, ב וערוך השולחן שם, ח): "המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא".
יש לדייק היטב בדברים אלו של הרמב"ם. לדעתו, ברכות התורה חלות רק על תורה שאדם קורא, וכדבריו: "המשכים לקרוא… בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה". הקריאה בטקסט, שמקורו בסיני, מפגישה את האדם עם תורת הא-לוהים, ועל כך עליו לברך. אולם מה לגבי לימוד שבו האדם מפעיל בעיקר את מחשבתו? לימוד שכזה אולי יהיה הכי חשוב מבחינה ערכית, אבל לא יברכו עליו ברכת התורה. את זאת ניתן להסיק מדברי הרמב"ם במקום אחר (הלכות תלמוד תורה א, יא-יב). הרמב"ם כותב על החובה לחלק את זמן הלימוד לשלוש, ובכל שליש לעסוק בעניין אחר: "שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל-פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר… וענין זה הוא הנקרא גמרא". והרמב"ם מדגים:
"כיצד? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל-פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר… והעניינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן".
בתורה שבכתב ושבעל-פה האדם קורא, ועל כן הוא מברך שם את ברכות התורה. אבל בעיסוק בגמרא ובענייני הפרדס עיקר הלימוד הוא באמצעות המחשבה והעיון, ועל כן נראה שעליהם לא יברך את ברכות התורה (ואין לכך קשר לדעת הגר"א שמברכים גם על הרהור, ראו ביאורו על אורח חיים מז, ד). האם זה אומר שהגמרא פחותה מתורה שבכתב ושבעל-פה? ההפך הוא הנכון. הרמב"ם כותב שם שכשהאדם יגדיל לא יצטרך עוד לשלש את זמן לימודו אלא "יפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו". במקום אחר (הלכות יסודי התורה ד, יג) הוא מכנה את לימוד האסור והמותר כ"דבר קטן" שראוי אמנם להקדימו לשאר הלימודים אבל אין הוא ניצב בתכלית הלימוד.
מכאן אנו מגיעים למסקנה, שהשאלה על מה מברכים ברכת התורה איננה מהווה אינדיקציה להגדרת התורה מבחינה ערכית. את ברכת התורה מברכים על תחומים די מצומצמים, בקריאה בתורה או בהלכות של תורה שבעל-פה, בעוד שמבחינה ערכית, המושג תורה רחב הרבה מכך. אבל כמה רחב, ומה הוא כולל? על כך ברשימה הבאה.
(בהר תשעט)