איך השבת נראתה בכל מיני תקופות?

ברשימות הקודמות ראינו כיצד היחס אל יהודים מחללי שבת בעבר השתנה בעידן המודרני. אם בתקופת חז"ל הניגוד בין מחללי שבת לשומרי שבת היה חד ודיכוטומי, בעידן המודרני הוא הפך לרך יותר. פוסקי ההלכה מכירים יותר ברצף שקיים בשמירת שבת ומבחינים בין הקצוות בכאלו שהם זוכרי שבת שאינם שומרי שבת, וכן הלאה. כל זה הוביל לריכוך היחס ההלכתי כלפי מחללי שבת בפרהסיה בימינו.

אפשר לראות בעידון היחס אל מחללי שבת מתינות הלכתית, שדעתה מעורבת עם הבריות וקשובה לעולמם. אבל דומני שיש בתופעה הזו יותר מכך.  היא דורשת לענ"ד להתבונן במבט מורכב על מצוות השבת ולנסות לאבחן את תרגומה בזמנים משתנים.

אנסה להבהיר את דבריי. השבת מגלמת רעיון נשגב, אותו ניסינו להנהיר ברשימות האחרונות. היא מבשרת על קיומו של בורא לעולם, על רוח שקיימת מעבר לחומר. רוח זו היא שמאפשרת את המנוחה אצל בני האדם וסביבתם, והיא זו שגם קוראת לשחרור פועלים מעבודתם ביום השבת, שכן בעולמה אין הבחנה בין אדון לעבד אלא כולם ברואים בצלמו של א-לוהים. כדי להשריש את הרעיון בקרבנו נצטווינו לזכור את השבת, וכדי לממש אותו בפרקטיקה נצטווינו לשמור את השבת ולהימנע מכל מלאכה.

בעוד שהעקרונות הללו נצחיים, ייתכן שתרגומם הלכה למעשה ישתנה לאורך השנים. שכן, העולם משתנה. תרבויות מתחלפות ותנאי החיים משתנים. עם ישראל עובר תהפוכות היסטוריות וכך גם העולם כולו עובר מהפכות. אינן דומות התקופות הקדומות לתקופות שבאו לאחריהן, ואלו גם אלו שונות מן התקופה שלאחר המהפכה המדעית, התעשייתית והטכנולוגית.

ניטול לדוגמה את תקופת המדבר לעומת תקופת ההתיישבות בארץ. סביר להניח שהשבת נשמרה בשתי תקופות אלו בסגנון שונה לחלוטין. בני ישראל במדבר לא עבדו בשדה ולא עסקו בכלל בחקלאות. מלבד המשכן, שאותו בנו במספר חודשים, הם לא עסקו בפעילות יצרנית. כיצד אפוא נשמרה השבת בתקופתם? התשובה לכך כנראה היא בעיקר באי-לקיטת המן ביום השביעי. החיוב "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" מספר שמות, מה שבידינו מוכר כאיסור תחומין (היציאה מחוץ לתחום שבת), היה הפנים של השבת.

אגב, מעניין לציין שלפי האברבנאל, זה היה חטאו של מחלל השבת המפורסם בתורה, מקושש העצים (במדבר טו): "בעבור שהיו ישראל במדבר, מקום שאין העצים מצויים עד למרחוק, יצא האיש ההוא ממקומו ביום השבת והלך חוץ לתחום ביום השבת, בהפך מה שציוותה תורה 'אל יצא איש ממקומו'". לפירוש זה, המקושש לא חטא בעבודה בשדה אלא ביציאה רחוקה ממקום יישובו.

כל זה השתנה לאחר הכניסה לארץ. בארץ לא ירד מן, ואת האוכל בני ישראל ייצרו עבור עצמם באמצעות עבודה בשדה. הגם שאיסור תחומין המשיך להתקיים גם לאחר הכניסה לארץ, סביר להניח שלא הוא היה הסמל של השבת. את מקומו תפסו ל"ט אבות המלאכה, המוכרים לנו ממשנת שבת, והמפרטים את המלאכות שאדם מבצע במהלך הכנת המזון – מן העבודות הראשוניות ביותר בשדה (זריעה וחרישה) ועד המלאכות האחרונות באפיית הפת. אליהן נוספו מלאכות אחרות העוסקות ביצור הבגד ובניית בתים – סיכום המלאכות שעסק האדם מישראל בששת ימי השבוע.

ומה היה קורה אילו היה האדם מקפיד על הימנעות ממלאכות אלו ביום השבת אך מקל באיסור תחומין? הייתכן שגם אז היו קולות שביקשו לראותו כ'זוכר שבת', הגם שהוא עובר על דיני תחומין? איננו כמובן יודעים, אבל אם ניתוח הדברים נכון, ייתכן מאד שהתשובה לכך חיובית.

זהו ביטוי אחד לשינוי שחל בצורת שמירת שבת בזמנים המתחלפים מתקופת המדבר והכניסה לארץ. כאמור, בשתי התקופות הרעיון מאחורי השבת נותר זהה. האדם העיד על קיומו של בורא ועל הרוח שמעבר לחומר במעשים שביצע (או שנמנע מלבצעם). אלא שבגלל הבדלי התרבות וסגנון החיים, הדגש בכל אחת מהתקופות הושם על סוג מלאכה אחר. זהו מהלך טבעי ומתבקש.

אם נתבונן בהמשך, נוכל לראות שינויים נוספים בתרגום הרעיון של השבת בתקופות מתחלפות, מה שיעורר את התהיה על הפנים של השבת במציאות ימינו. בכך נמשיך לעסוק ברשימה הבאה.

(לך לך תשפ"ג)