בשר ודגים

דגים, כידוע, אינם נחשבים ל"בשר" מבחינה הלכתית. אין בהם חובת שחיטה ולא מליחה ומעיקר הדין ניתן לאכלם יחד עם חלב. אף על פי כן, ידוע שאין לבשל בשר ודגים יחד ובמיוחד לא לאוכלם באותה צלחת או באותו סכו"ם. אך האמנם מדובר באיסור? והאם יש לזה קשר לכשרות בכלל?
מקור האיסור הוא המובא בבבלי במסכת פסחים (עו, ב):
" ההיא ביניתא (=סוג דג) דאיטווא בהדי בישרא – אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא (=תבשיל חלב). מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר (=צרעת)".
המדובר בדג שנצלה בתנור אחד יחד עם בשר. רבא אסר לאכול אותו יחד עם תבשיל חלבי, מר בר רב אשי הוסיף שאין לאכול אותו אפילו לבדו, משום שהוא גורם לריח (=כנראה ריח הפה) וכן לצרעת. מכאן אנו למדים, שטעמו של האיסור אינו קשור כלל לתחום הכשרות אלא נוגע לחובה הכללית להתרחק מסכנות. מבחינה זו יש למנותו יחד עם איסורים אחרים הקשורים להתרחקות מסכנות (ראו קיצור שולחן ערוך סימן לג).
השאלה העולה מעתה היא מה מקומו של איסור זה בימינו, כשאנו יודעים שאין לחשש האמור בסיס מדעי. מעניין לראות שהרמב"ם השמיט את האיסור מהלכותיו וכתב רק את חלקו הראשון הנוגע לאכילת הדגים עם חלב (הלכות מאכלות אסורות ט, כג). מאד מפתה לחשוב שהרמב"ם השמיט את האיסור משום שכרופא ידע שאין הוא נכון, אבל ייתכן שעשה זאת משיקולי פסיקה אחרים (ראו יעקב לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם, עמ' 118, שדן בכך). לחתם סופר, בכל אופן, היה ברור שההשמטה נובעת משום ש"לפי עוצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעים" (שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קא).
אך מה שהושמט בחיבורו של הפוסק הגדול מהמאה ה-12, נכנס להלכה בחיבורו של הטור מתחילת המאה ה-14 (טור יורה דעה קטז):
" וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד שקשה לצרעת, ויש מחמירין בדבר לייחד לדגים כלים לבד. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג והיה שורה פת ביין ואוכלו בינתיים כדי לרחוץ פיו".
אנו רואים כאן החמרות הרבה מעבר לדין המקורי שאסר לאכול דגים שנצלו יחד עם בשר: נאסר לאכול דגים יחד עם בשר, גם אם לא נצלו יחד, הונהג לייחד להם כלים נפרדים, ומעל הכל – נהג הרא"ש לנקות ידיו ופיו בין המאכלים. ההחמרות הללו נכנסו אל ה'שולחן ערוך'. בחלק אורח חיים פסק המחבר (קעג, ב) לשטוף ידיים בין בשר לדגים, ובחלק יורה דעה (קטז, ב-ג) אסר לאכלם יחד וחייב מעבר לרחיצת הידיים גם לאכול פת שרוי במשקה כדי לנקות את הפה. הרמ"א פוסק שאין צורך להחמיר עד כדי כך (יורה דעה שם):
" ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש. וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידיים ביניהם, ומ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קנוח והדחה".
אכן נראה, שאין עניין להחמיר בדבר, שהרי טעמו של האיסור איננו קיים היום, ואם הדבר אסור עלינו הרי שזה רק מכוח מנהג (חתם סופר חלק ב, יורה דעה קא). אבל יש לשים לב: לא בדברי המחבר ולא ברמ"א הוזכר עניין החלפת הכלים, שנפוץ כיום כל כך. לכל היותר מדובר על עשיית הפסק בין האכילות על ידי אכילה ושתייה מועטת. אינני יודע כמה מקפידים על הלכה זאת היום; אבל אין הדבר חמור, שכן בענייני מנהג, מה שנהוג נהוג ומה שלא לא, ואם נהגו רק בהפרדת כלים, הדבר מקובל. מה שחשוב לזכור הוא שלא מדובר כאן בהלכות כשרות מן השורה, ולכן אין לפסול ולא לאסור מאכל או כלי (או אדם!) שנאכלו בו בשר ודגים. וגם בהחלפת הכלים שנהוג בימינו לא צריך להגזים – ניגוב קל מספיק לכל הדעות.
(אמור תשעז)