הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"העוז והענווה לחי עולמים" – המילים הנשגבות מתוך "האדרת והאמונה" נאמרו גם בהקפות של שמחת תורה, ובבתי כנסת רבים, לפני האזעקות, הידיעות והגיוסים שהתחוללו בעיצומו של חג. יש דבר מה מיוחד מאוד בכך שאנו משבחים את הקב"ה לא רק בהיותו בעל "עוז" וגבורה, כשם שאנו אומרים בתפילת עמידה "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", כי אם בהיות הענווה שייכת לו. זה לא המקום היחיד שענווה משויכת לקב"ה. חז"ל אמרו כי "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא ע"א), ואף רש"י, שאך זה קראנו בפרשת השבוע, הפנה ללשון הרבים של הקב"ה לפני בריאת האדם: "נעשה אדם – ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו…". יש משמעויות רבות למושג ענווה, וסביר להניח שכאשר עוסקים בקב"ה, המשמעות שונה מזו של בני אדם. אולם, עצם העובדה שהעוז והענווה מופיעים כאחד כשבח לקב"ה, באה ללמד אותנו כי הדבר נכון גם לגבי עצמנו: בני אדם.
על החשיבות של העוז בזמן הזה – אין צורך להאריך. עם ישראל כולו, בין בארץ ובין בתפוצות, מתמלא עכשיו בעוז גדול, נלחם באומץ, מתקשר מחדש האחד בשני, ופונה להשגת מטרות המלחמה, "ולא אשוב עד כלותם". אולם, דווקא על הענווה חשוב מאוד לדבר גם כעת, בעיקר כשאנו מתחילים לנתח כיצד הגענו למצב המביך, הכואב והמשפיל בו אנו נמצאים כעת, לא כחלק ממאבקים פוליטיים שזמנם עוד יגיע, כי אם כתהליכים רוחניים שכבר מתחוללים. נראה כי ניתן לומר בבירור שחלק בלתי נפרד ממנו נבע מהתפיסה העצמית שלנו – כיודעי כל.
מיהו יודע כל? הרבה סימנים יש בו. הוא זה שאינו מקשיב כלל לאחרים; הוא זה שבז לתפישות אחרות המוצגות בפניו; הוא זה שמשוכנע בדרכו, ואינו מניח לספק לעורר אצלו שאלות; הוא זה שבונה לעצמו קונספציה, ונותר שבוי בתוכה; הוא זה שמחלק את העולם בצורה אוטומטית למי שתומך בו ולמי שמתנגד לו; הוא זה שהשאלה העיקרית שהוא שואל היא "הלנו אתה אם לצרינו", וממדר את בני האדם בדרך זו. זה נכון בפוליטיקה; זה נכון בצבא; זה נכון ברשתות החברתיות; זה נכון בליבנו כולנו.
ענווה אינה עומדת בניגוד לעוז. שתי התכונות האלה משלימות האחת את השנייה. מחד גיסא – החשיבות הגדולה של הגבורה וההכרעה; מאידך גיסא, ההכרה כי אין יודעים את הכל. תם זמנה של ההנחה כי אלה ש"למעלה" יודעים את הכל, וניתן לסמוך עליהם. כמובן, שבאותה מידה גם כל אחד מאלה שאינם "למעלה" אינם יודעים הכל, בעיקר לאור העובדה שהם רחוקים מהעובדות. דווקא כאשר שמחים מאוד מהמפגש עם עמדות שמאתגרות אותנו במחשבה מחוץ לקופסה; דווקא כשנזהרים לא להשתעבד לתפישת עולם אחת, דווקא כשמתכוננים לאפשרות שהניתוח שלנו יתגלה כמוטעה – או אז פועלים בדרך ענוותנית, שאינה טוענת כי כל האמת נמצאת בידה. אין מדובר בספק מחליש, או בחוסר יכולת לקבל הכרעות. מדובר בדרך שלמדנו כבר מבית הלל, שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, ובכלל מעולמם של חכמים.
הנהגה שבה ראוי לבחור היא הנהגה שיש בה עוז וענווה. זו שיש לה את היכולת להנהיג להכריע, לקבל החלטות ולבצען. ובד בבד, להקשיב לעמדות אחרות, ולשמוח דווקא כאשר לא כולם מסכימים עימה. ראוי לבחור דווקא בהנהגה שהיא ענוותנית, ואינה מתגאה בהבטחות שהיא יודעת מראש שלא ניתן לקיים, וחמור מכך – שהיא לא מתכוונת לעשות את מה שאפשר, אלא היא דוברת אמת לעמה, ובענווה מבשרת את מה שהיא אומרת ועושה, וישרה דיה כדי לומר מה לא ניתן לעשות. דברי רהב וגאווה אפשר שהם מהווים חיזוק לטווח קצר, אולם מחירם לאורך זמן הוא כבד מאוד. לעומת זאת, העוז להתנהג בענווה נשמע כחולשה, ולעתים אפשר שזה באמת כך, אולם זה קולה של הנהגת אמת.
שפת הענווה היא זו שמביאה אחדות, כיוון שהיא נותנת מקום לתפישות רבות, ואינה ממיינת לבני אור ולבני חושך. זו ענווה, במשמעות שכל אחד תופש את עצמו כחלק. לא כשלם, והמנהיגות מנסה לכלול בתוכה את מירב הטוב הנמצא בכל מקום. היא גם נכונה יותר מבחינה מוסרית, שכן היא דוברת את שפת היושרה, מודה על האמת ודוברת אמת בלבבה. היא נענית לאזהרות השונות, וערנית לכל מקום חשוך שבו מאירים את הכשלים האפשריים, והיא קשובה ורגישה לאפשרויות רבות.
הבו לנו מנהיגים שדוברים את השפה המיוחדת הזו – העוז והענווה – ואנו נוכל לשוב ולתת אמון בדרכם של מנהיגי העם.
