באמצע הסולם

"כגודל הקרקע מתחת לרגלינו,

כן גודל השמיים מעל לראשנו" (חיים נחמן ביאליק).

בפרשת השבוע אנו קוראים על חלום יעקב. בחלומו, מוצב סולם ארצה וראשו בשמיים. על פי מדרש חז"ל, הסולם- רגליו היו בבאר שבע, ראשו בבית אל, ואמצע שיפועו כנגד ירושלים.

באר שבע מסמלת את החומריות: אברהם נוטע אשל בבאר שבע (מקום של אכילה ושתיה על פי חז"ל. וכן ראשי תיבות: אכילה, שתיה, לינה), הבארות מייצגות את העושר החומרי. בית אל מסמלת את הרוחניות: הבית של הא-ל.

על פי המדרש, היה יעקב בשנתו דווקא כנגד אמצע הסולם- בירושלים, בהר המוריה. וכשהוא מתעורר הוא אומר על מקום הימצאו: "מה נורא המקום הזה

אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים".

יעקב הבין שהשער לקדושה, המקום הקדוש בו ייבנה בית המקדש, הוא לא בבאר שבע החומרית ולא בבית אל הרוחנית, אלא דווקא בחיבור שביניהם.

אנחנו, בני האדם, חיים בעולם חומרי ונדרשים לקדש את החומר וליצוק בו תוכן רוחני, דבר שאף המלאכים לא יכולים לעשות.

הרבי מקוצק פירש על הפסוק: "ואנשי קודש תהיו לי" (שמות, כב'/ל'): מלאכים יש מספיק, אמר הקב"ה, אני מחפש אנשים של קודש.

זה התפקיד שלנו בעולם הזה על פי היהדות- לחיות בלי להינזר מהעולם, ועם זאת לקדש אותו.

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב'/ג)

במצבים מסויימים בחייו של האדם, דווקא מתוך מקום של חושך ומתוך ייאוש, עלינו ללמוד להעמיק, להתבונן ולגלות את האור.

הסולם מסמל את תפקידו של עם ישראל בחיבור בין שמיים וארץ. מצד אחד הסולם "מוצב ארצה", ויחד עם זאת "ראשו מגיע השמימה". הראש תמיד יונק את עוצמתו מהשמיים- מהערכים הגדולים- ומתוך כך הוא נותן לארץ משמעות ומגדיר את השלבים בדרך העולה במעלה ההר. זהו הסולם, גם מציב את האידיאל וגם מתווה את הדרך.

יעקב הוא עצמו הסולם, כל יהודי הוא עצמו הסולם, המהווה דוגמה אישית לרעיון נעלה הנטוע עמוק בתוככי הארץ.

יעקב מחבר שמיים וארץ.

בחייו של האדם יש מקום גם לבוקר וגם ללילה. אי אפשר לזה בלא האחר.

בשעות היום- כשהכל מואר- הכל קל יותר, בהיר, נהיר. אפשר להגדיר ולהסביר דברים. כך גם כשהחיים ב"ה מוארים ומתנהלים על מי מנוחות, צריך לעצור ולומר תודה לבורא עולם:

"להגיד בבוקר חסדך".

אבל בלילה, בעיתות מצוקה, בלבול ומבוכה, יש להגביר את האמונה: "ואמונתך בלילות".