אח, פגישה שכזאת…

הרגע הגדול מתקרב עם פחד גדול ועם הרבה חששות בלב. 22 שנים חלפו אך האיום של עשו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", מהדהד כל השנים האלה באוזני יעקב. הדורון ודברי הריצוי, התפילה וההכנה למלחמה – כל אלה משקפים את החרדה העצומה שלו, שאולי עשו יריבו עומד עליו לכלותו.

בפועל עשו רץ אל יעקב מחבקו ומנשקו, בוכה מהתרגשות, ואף מזמין את יעקב להצטרף אליו עם כל ביתו. מה קרה אצל עשו? האם הוא היה בדרכו להתעמת עם יעקב, ומשהו מנע זאת ממנו או שמלכתחילה הוא לא התכוון לכך כשהלך לקראת אחיו?

יש הסבורים שעשו יצא לדרך מלא כוונות רעות, "לנושכו בא ולא לנושקו" (ב"ר עח). בעל הטורים אף מוצא רמזים לכך: המילה "וישקהו" היא בגימטרייה "ולנושכיהו בא", והמילה "שיניו" היא בגימטרייה "עשיו". לדעת הספורנו מה ששינה את כוונות עשו היה הריצוי והפיוס של יעקב, ולדברי המלבי"ם רק התערבות ה' הפכה את "לבב עשו משנאה לאהבה".

אולם במקרא אין כל רמז לכך שעשו בא בכוונות זדון, ונהפך לאוהב. התורה שמתארת בהרחבה את הכנות יעקב לפגישה, לא אמרה דבר על כוונות רעות שהיו לעשו, ולא על תפנית בעמדותיו. נראה, שעשו בא מלכתחילה בכוונות טובות של אח המתגעגע לאחיו, וכך פירש גם אבן עזרא.

ההסבר לכך הוא לענ"ד שיעקב גדל מגיל צעיר עם התובנה שקיבלה אמו בהריונה: "לאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר". יעקב גדל עם הרעיון שיש מאבק אידיאולוגי בינו ובין אחיו, וקרב גדול בשאלה מיהו היורש של אברהם ויצחק, וממי ייצא העם הנבחר. אולם עשו לא ידע על כך דבר. רבקה לא סיפרה לו, כשם שלא סיפרה זאת אפילו לבן זוגה יצחק.

מבחינת עשו יש ביניהם רק יריבות בין אחים. אמנם בעת שנלקחו ממנו הברכות הוא התפרץ בזעם, וכצייד מדופלם, הרגיל להרוג, איים ברצח. אולם מאז הוא התעצם ועשה חייל ומעשה הקונדס של גניבת הברכות הפך מבחינתו לפרט זניח בביוגרפיה המשפחתית. כעת הוא מגיע להיפגש עם האח שברח, ומתנהג כלפיו כאדם וכאח.

גם כששוררת פלגנות בחברה, נותרת הבחירה בידי אנשיה האם לראות זה את זה כיריבים אידאולוגיים מרים או לראותם כאחים. כשיש מתחים ומחלוקות בחיינו האישיים, ביכולתנו לבחור האם להיגרר לטינה ולעוינות או להתגבר על חילוקי דעות ועל משקעים שליליים, ולהתחבר איש עם אחיו מתוך איחוי ואחווה. צריך רק לבחור את זווית הראיה, ולפתח מבט אחר על האחר, שיוביל לשלום ושלווה.

(וישלח תשפ"א)