בני הרכבים וחג החנוכה

שואל וכותב אריה בן גוריון מקיבוץ בית השיטה- "מה הותירה המסורת ממלחמות החשמונאים? לא סמלי גבורה, ולא אביזרי מלחמה, אלא נר". במבט ראשוני נראה שחג החנוכה הוא חג עם אפס חובות דתיים או הלכתיים מבחינה טקסית: אין בו איסור מלאכה, לא קריאת מגילה, ואפילו לא סעודות מצווה. עבור רוב העולם, חנוכה הוא בעצם יום עבודה רגיל. עוד נשוב לכך.

אחרי צאת ספרי "מסיני לאתיופיה", התקשר אלי אחד מרבני הקהילה האתיופית בבהלה: "בכך שאתה כותב שיש לשמור על המנהגים האתיופים אתה מחזיר אותנו אחורה, עד שלאחר 30 שנה בארץ הצלחנו להתקבל כיהודים והתקדמנו!". בהלה זו מצביעה על קונספציה שגויה לפיה בעוד שעולם ההלכה הרבני עבר עיבוד של 2000 שנה, המסורת האתיופית נותרה בפיגור זהה. נגד קונספציה זו יצא אורי טיזזו, מבני הקהילה, במכתב שקיבלתי מידו: "שנים היו לי רצונות לשמר את המסורת הנפלאה שלנו, אבל כל מי שראיתי ניסה רק להשיל מעליו כל סממן של המסורת ולחקות עדות אחרות או לפחות להתעלם ממנה. אבל לאחר שקראתי את ספרך… הרגשתי שיש לגיטימציה למסורת שלנו ואין עוד צורך להסתירה במרתפי הנפש אלא להפך, לנו בני העדה יש מסורת ומנהגים שצריך להביאם לידי ביטוי בחיי המעשה ולא שיישארו בספרים או בתצוגות מוזיאונים". אכן, את המסורת הזאת אסור להסתיר במרתפי הנפש האתיופית משום שכל עוד היא במרתפי הנפש משהו חסר בעולם הרוחני של עם ישראל כולו.

דווקא שונותם של "ביתא ישראל" מצביעה על המקום הייחודי שהם תופסים היום בפסיפס של המסורת היהודית לדורותיה, בכל הקשור להשתלשלות התורה שבע"פ. "שונותם היא לא רק תקנתם", כפי שכתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אלא המקום הייחודי הזה הוא השלמת החלק הרוחני החסר בעם ישראל, כפי שמשתקף מדברי הרב קוק בהקדמת הרא"ה לספר "כל מבשר" (1921) על עשרת השבטים.

הרב קוק מונה שלושה חסרונות שיש לעם היהודי: "האחד – האפלת אור התורה… חסרון זה עומד להתמלאות ע"י בני משה, נוחלי אורה העליון של תורה… (החסרון) השני הוא כשלון הכח עוז הרוח, שהוא דבר עצמי לישראל… חסרון זה עומד הוא להתמלאות ע"י השפעתם של עשרת השבטים שהננו מצפים את הופעתם בתור קיבוץ שלם, חסון ועומד בצביון גאותו התמימה. החסרון השלישי, הוא חסרון הטהרה של המדות, שהחל לאכול אותנו ע"י השפעתן של האומות החטאות אשר סבבו אותנו… [כדי] להשלים החסרון… יבאו בני הרכבים, אלה הנזירים הטפוסיים, ששמשו למשל ולמוסר לכל בית ישראל בנאמנות רוחם". ע"פ הרב זצ"ל כותב ד"ר חיים פרי: "בשיבת ציון יתמלאו שלושה חסרונות של עם ישראל. החיסרון הראשון הוא עמעום אור התורה בגלל מצב הגלות. 'בני משה', הם בני שבט לוי, ישיבו את אור התורה, את לימודה ואת קיומה כראוי… החיסרון השלישי הוא החומרנות שדבקה בעם ישראל בגלות – שתיקונה מסור לשובם של בני הרכבים. אלה ששימרו את רוח נביאי ישראל בחייהם הצנועים והטהורים".

הקהילה האתיופית כאותם בני רכבים שהיו בתוכם נזירים שמעולם לא שתו יין באתיופיה. תורתם נקראת "אורית" על שם אור התורה ששימרו ללא כל השפעות מהשתלשלות המסורת הרבנית. הם שימרו בחירוף נפש את רוח נביאי ישראל- ביישנים, צנועים וטהורים – הם אשר ישלימו את החסרון השלישי. יהודי אתיופיה יחזירו את עם ישראל לדמותו הקולקטיבית  המקורית הטבעית, מבחינה גשמית ורוחנית. מתי יהיה זה? כאשר ישובו יהודי אתיופיה היושבים מעבר לנהר הסמבטיון, נהר שגועש כל ששת ימי המעשה ונח מזעפו ביום השבת.

אז מה מיוחד בחנוכה? מה הותירה המסורת ממלחמות החשמונאים? כדברי השיר: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". כולנו ביחד יוצרים אור גדול. בהבנה זאת שתי משמעויות: ראשית, יש צורך בשבירת היררכיות חברתיות. שנית, עם המעבר של יהודי אתיופיה לארץ ישראל והצטרפותם לעם ישראל, הם יכולים לנסות לשמר את תודעתם הייחודית על אף הקושי הכרוך בכך ואולי אף במחיר מסוים. יתר על כן, לא מדובר רק בשימור בבחינת שמורת טבע של העבר, אלא גם בתרומה לחברה. האדם הגאה והחברה המערבית על יוהרתה זקוקה לתודעה של צניעות, ביישנות, הסתפקות במועט ואמון הדדי בין אחד לשני, מבני הרכבים.

אחתום בציטוט של הרב קוק: "שנזכה במהרה בימינו לראות קבוץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, בית ישראל ובית יהודה יחדיו, מלכם לפניהם וה' בראשם" (הקדמה לספר קול מבשר).

"את המסורת של ביתא ישראל אסור להסתיר במרתפי הנפש האתיופית משום שכל עוד היא במרתפי הנפש משהו חסר בעולם הרוחני של עם ישראל כולו"