מתי מפסיקים לקחת ומתחילים לתת?

"יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה- האהבה באה בעקבות הנתינה".

(הרב אליהו דסלר)

חשיבה בנאלית סוברת כי האהבה נוצרת מהנתינה של האחר אלינו. ככל שיתנו לנו/ יפנקו אותנו /ירעיפו עלינו, כך נהיה מלאים, מסופקים, מוקירי תודה ובעיקר אוהבים. אך לא כך הוא הדבר, הנתינה שלנו היא שיוצרת אהבה בלבבנו. זה נכון לתחומים רבים בחיים: זוגיות, הורות ומערכות יחסים בכלל.

הקב"ה מבקש מאיתנו לבנות לו משכן, לא כי הוא צריך מאיתנו כסף וזהב, אלא שותפות. שותפות אכפתית בבניית משכן, על כל המשתמע ממנו.

אנו נכנסים כעת לסדרה של ארבע פרשיות בנושא המשכן. כתוב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"…

אם כן- לקיחה או נתינה?

"ואיך מוצאים את ההבדל, שבין לקחת ולקבל?" (חמוטל בן זאב, מתוך: "לתת").

לכאורה תמוה. תרומה נותנים ולא לוקחים. הרי על מחצית השקל כתוב: "ונתנו" (על כופר נפש). אם כן, למה במלאכת המשכן מצווה לקחת תרומה?

"קחו לי"- החידוש הוא: קחו ממני. נכון אמנם שבני ישראל תורמים כל אחד כפי יכולתו לבניית המשכן, אך ה' לא זקוק לא לתרומה ולא לבניית המשכן ("כי לי כל הארץ"), לפי דבריו של הרב יונתן זקס ז"ל ( בספרו: "שיג ושיח" לפרשת תרומה), אלוקים לא זקוק מאיתנו לכסף וזהב. הוא רוצה שותפות, מחוייבות, מעורבות. הוא לא רוצה שנעמוד פסיביים ורק נאמר: "נעשה ונשמע", אלא שבאמת נעשה. כשאנו תורמים, אנו נעשים שותפים. ככל שאנו משקיעים יותר- אנו נעשים קשורים יותר.

המשכן נועד להשרות שכינה בינינו. למרות שבני ישראל הם הנותנים, הבנייה נעשית לצרכיהם והם בעצם המקבלים. המסר כתוב בפרשה במילים: "ושכנתי בתוכם". לאחר שנבנה את המשכן והמקדש, הוא ישכון בתוכנו פנימה.

רעיון התרומה עולה גם בנתינת מחצית השקל: "ונתנו איש כפי נדבת ליבו".

את הפועל *נתן* אפשר לקרוא מימין לשמאל וגם משמאל לימין. כלומר: הנתינה פועלת גם לכיוון הנותן.

אין פסול בעצם הלקיחה, אם היא מיועדת בסופו של דבר לנתינה. משחר נעורינו אנו לוקחים: מן ההורים, מהסביבה, וכו'. ואחר כך אנו עסוקים בלתת. נוצר איזון.