הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
עמדנו ברשימה הקודמת על התהליך שהפך את התפילין ממצווה שאמורה ללוות את האדם לאורך כל היום, לריטואל 'טקסי', הנעשה בשעת התפילה בלבד. ראינו כי מבחינה תודעתית פגם הדבר במשמעותן של התפילין. כעת נראה, שמבחינה אחרת, תהליך זה דווקא הציל מצווה זו.
ממקורות שונים עולה שהנחת התפילין לא היתה מצווה רווחת בעם ישראל, והיו אנשים שלא הניחו תפילין משך רוב חייהם. התלמוד הבבלי (שבת קל, ע"א) מעיד שבניגוד לאיסור עבודת כוכבים או מצוות ברית מילה, עם ישראל לא מסר עצמו בשעת גזירת המלכות על מצוות תפילין. בתלמוד הירושלמי (ברכות ב, ג) מסופר על ר' ינאי שלא הניח תפילין אלא לאחר שעברו עליו שלושה ימי חולי, שמירקו את גופו, וכן על ר' יוחנן שלא הניח תפילין של ראש אלא בחורף. בעלי התוספות (שבת מט, ע"א) מעידים כי גם בתקופתם מצווה זו הייתה רפויה בידיהם. בספר הכלבו (סימן סב) מסופר שנמנעו בקהילות ישראל לקיים את המנהג המקובל לשים אפר מקלה בראש חתנים, מפני "שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפלין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר".
אמנם, במסכת ראש השנה (יז, ע"א) מתייחס התלמוד בחומרא לאדם שלא מניח תפילין ומחשיב אותו כחלק מ"פושעי ישראל". ואולם, ראשונים פירשו קביעה זו כמוסבת אך ורק על מי שלא הניח תפילין מעולם (רי"ף), או לאנשים שאינם מניחים תפילין משום רצון למרוד במצוות הא-ל (רבנו תם). הסיבה שבכל זאת רבים מעם ישראל נמנעו מלהניח תפילין מוסברת בראשונים כחשש מפני היסח הדעת בשעת הנחתן או חוסר היכולת לשמור על גוף נקי. מכאן, שאדם שהניח תפילין פעם אחת בחיים (כמו רבים שמניחים רק בבר מצווה), והוא לא מניחן בשאר הזמן לא מפני שהוא מבקש למרוד במצוות אלא מפאת העובדה שהוא אינו רואה עצמו ברמה רוחנית ראויה, לא עובר מבחינה הלכתית צרופה על איסור כלשהו.
כאן הגיע אותו מנהג שקבע להניח את התפילין בשעת התפילה והציל את המצווה. העובדה שתפילין הפכו לריטואל גרמה לכך ששומרי המצוות מקפידים על הנחתן לפחות פעם ביום. כך שמבחינה כמותית, המהלך גרם ללא ספק לאנשים רבים מאד להניח תפילין. אך מבחינה איכותית, חלה זילות מסוימת בתפילין. לא רק שהן הפכו לטקס מלאכותי, אלא שכלל לא בטוח שאנשים אמנם מקפידים על גוף נקי או נמנעים מהיסח הדעת בשעת הנחתן. האם הרווח שצמח מהמהלך שווה למחיר ששילמנו עליו? אינני יודע. מה שאני כן יודע, שגם לאחר שהפכו לריטואל יש לזכור בהנחת תפילין את מטרתן העיקרית – להזכיר לנו את הערכים הנישאים שהן מייצגות.
(אמור תשפ"א)
יש להוסיף ולציין את דברי המאירי (ברכות יד ע״ב), שכותב וז״ל:
״ מה שביארנו שהדברים אמורים במי שמיקל בהנחת תפלין דרך פירוק עול מצות הוא מפני שיש נמנעין מזה מצד אחר, והוא שהתפלין צריכים גוף נקי ושצריך להזהר שלא יישן בהם ושלא יסיח דעתו מהם וכל שכן שלא יתעסק בשום דבר לכלוך מה שאין כל זה בציצית, ובתלמוד המערב הזכירו במקצת חכמים שהיו נזהרים שלא להניחם אלא בימים ידועים בשנה והיה בהם מי שלא היה מניחם אלא אחר שבאו עליו יסורים ונתרפא שהיה חושב בעצמו שמרקו היסורים את עונותיו והיו סומכים זה למה שנא' הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, וראה איך הפליגו בכונה כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה, וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ר"ה ליום הכפורים אחר התשובה והטבילה והוודויין והדבר נכון בעיני״.