לדבר נכון אל הילדים שלנו

מורה שלא יבחין בשלב ההתפתחותי של תלמידיו ולא ידבר אליהם באופן מתאים – לא יוכל להביאם אל הארץ המובטחת

במי מריבה נצטוו משה ואהרן לדבר אל הסלע, אך הם היכו בו. המים אמנם יצאו, אך על משה ואהרן נגזר שלא יביאו את העם אל א"י.

מדרש נפלא אחד מנסה להסביר את ההבדל בין הסלע של פרשת שלח – זה שמשה נצטווה להכות עליו, לסלע של פרשת חקת – זה שמשה נצטווה לדבר אליו: "ודברתם אל הסלע', 'והכיתם' לא נאמר. אמר לו: כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל, בדיבור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור. אבל עכשיו: 'ודברתם אל הסלע'. שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע" (ילקוט שמעוני, פרשת חקת, רמז תשסג).

הכאה, על פי המדרש, היא שיטת חינוך שמתאימה לילד קטן. לבוגר מתאים הדיבור. כמובן ששיטות החינוך של דורנו השתנו, ואיש אינו מדבר על הכאה כעל שיטת חינוך מוצלחת, ובכל זאת, אם נפשיט את הדברים מן הלבוש התקופתי שלהם, נוכל לעמוד על סוד הדברים.

כשאנחנו צריכים לחנך ילד קטן ולהקנות לו את הדברים הבסיסיים ביותר, אנחנו מפעילים כלפיו את סמכותנו כהורים באופן שאיננו ממש דמוקרטי. אנחנו לא שואלים אותו אם הוא מעוניין לאכול, לקחת תרופה, לעשות אמבטיה או ללכת לישון. אם הוא עוד פעוט, גם לא נפתח לדיון את סוגיית שעות השינה, או הלבוש הרצוי בחורף. פעמים רבות פשוט נכפה עליו את דעתנו.

ככל שהילד הולך ומתבגר, נצטרך להבין שהשיטה צריכה להשתנות מן היסוד. עם נער מתבגר מגיעים להסכמות, מבקשים, דנים. אין פרושו של דבר שלא מפעילים את סמכותנו ההורית, אבל משתדלים לאפשר לו מרחב בחירה, מקשיבים לו, מדברים איתו, ובוודאי שלא פשוט ניקח אותו על הידיים למקום אליו אנחנו רוצים שיגיע – כפי שעושים לפעוט.

בני ישראל בראשית הדרך במדבר הם סלע צעיר מאוד. הם עוד עבדים שלא מורגלים בהפעלת הבחירה החופשית. ממילא, צורת ההנהגה המתאימה להם היא פחות 'בחירית'. אפילו מתן תורה הוא 'כפה עליהם הר כגיגית'. על סף הכניסה לארץ, הכל משתנה. עכשיו צריך לדבר. אפילו כשנדמה ששוב הם מתלוננים כמו ילדים קטנים, הכל אחרת. הם עברו משהו.

עכשיו לא סתם מדברים, עכשיו לומדים: "שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע". כפי שראה גם ר' עקיבא, לימוד תורה מסוגל לרכך גם את הסלע הקשה ביותר.

מורה שלא יבחין בשלב ההתפתחותי של תלמידיו ולא ידבר אליהם באופן מתאים – לא יוכל להביא אותם אל הארץ המובטחת.

(חוקת תשפ"א)