הוכחות שהתפילה יכולה לרפא

בפרשת השבוע מתארת התורה את תחינתו העמוקה של משה המבקש להיכנס לארץ ישראל. במדרש הוסיפו ותיארו כיצד מחד גיסא, פועל משה ועושה הכול לקיום הצו למינוי יורש, ומאידך גיסא, ממשיך ומבקש על עצמו. המדרש ממשיל זאת לחולה שחש שקיצו קרב "…משל למה הדבר דומה, לחולה שהוטל על המיטה, וישב וכתב דיאתקי (צוואה) לבניו והעמיד להם אפוטרופוס, ואעפ"י כן היה מבקש על עצמו שמא יתרפא מחוליו, לכך נאמר "ואתחנן אל ד'" (מדרש הגדול). מחד גיסא, מטפל בכל הנדרש, מכין צוואה, ומאידך גיסא, אינו מאבד תקווה וממשיך להתפלל לרפואתו.

מעיון בכתובים ניתן להסיק שאף משה נענה ולו באופן חלקי שהרי נאמר לו "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה" (שם, ג' כ"ז), רק בעקבות התפילה אפשרו לו לראות את הארץ. מפסוק זה למדו חכמינו עד כמה גדול כוח התפילה: "אמר רבי אלעזר, גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה, עלה ראש הפסגה" (ברכות ל"ב ע"ב). עיקר מעלת התפילה שיבקש האדם על עצמו. את הכלל "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה' ע"ב), ביאר אליה מזרחי שיש לתלות הדבר במצבו של החולה והאם מסוגל לכוון בתפילתו "דהמכוין בתפלתו תפלתו נשמעת אולם כל שאין בידו לכוון בתפלתו זו שוב אין תפלתו עדיפא על תפלת אחרים, וכגון זה אמרו דאין חבוש מתיר עצמו" (בראשית כ"א). חובה זו מוטלת גם על קרוביו ורעיו "כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש, נקרא חוטא" (שם, י"ב ע"ב).

בספר חסידים מובא כי מדברי קבלה, דברי הנביאים, שיש להתפלל על חולי ישראל ולהיות מצר בצערם משום שכל ישראל ערבים זה לזה, "…מפני שישראל ערבים זה לזה לכך כשצער בא על אחד חייבים כולם להצטער ולהתפלל שנאמר, 'ואני בחלותם לבושי שק'…" (אות תשנ"ג). מדברי הטור משמע שזו עיקר מצוות ביקור חולים "…שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו".

בשנים האחרונות, אנו עדים לניסיונות לחקור באופן אמפירי את תרומתה של התפילה מרחוק בריפוי מחלות שונות. החולים סווגו אקראית לשתי קבוצות, וחלקם זכו לתפילות מרחוק לבריאותם על-ידי מתפללים מאמונות שונות. ואכן נמצא, כי תוצאות הטיפול היו טובות יותר באופן ניכר בקרב חולים שזכו לתפילה מרחוק לשלומם.

על אף שתפילת החולה על עצמו מועלת יותר, מכל מקום אמרו חכמינו "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" (ב"ב קט"ז ע"א). כלומר, יש חשיבות לכך שילך אצל חכם שיעתיר ברחמים ויבקש בעדו, ומובאים הדברים ברמ"א "יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר ויבקש עליו רחמים" (שם ס"י). בעל הנימוקי יוסף כתב שם "ומנהג בצרפת שכל מי שיש לו חולה בתוך ביתו מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו". המאירי שם מפרש שמעבר לכך שהחכם יברך אותו ויתפלל עליו הוא גם ילמד את מי שיש לו חולה בביתו איך להתפלל בעצמו.

חתן פרס נובל ברפואה ד"ר אלכסיס קארל כתב "התפילה היא צורת  האנרגיה רבת העוצמה ביותר שניתן להפיק….כרופא, ראיתי אנשים אשר – לאחר שכל שיטות הריפוי האחרות נכשלו – נחלצו ממחלה, וממרה שחורה…באמצעות התפילה מבקשים בני אנוש להגביר את האנרגיה ה'סופית' שלהם, על ידי שהם מפנים את עצמם אל המקור האינסופי של האנרגיה".

ויכוח מעניין הסעיר את עולם ההלכה לפני כ-150 שנה כשאחד מאנשי העיר חלה בחולי שיש בו סכנה וביקש שיכתבו 'פיתקא' עבורו ויפרטו בתוכה שמו ושם אמו בבקשת רחמים ויביאוה בשבת אצל האדמו"ר מבעלז. רב העיירה פסק שיש להיעתר לבקשת החולה ולשלוח הפתק ביד נכרי, שהיה צריך לצאת אל מחוץ לתחום שבת. כשהגיעו הדברים לידיעתו של הרב שלמה קלוגר הוא יצא חוצץ נגד הדבר ופסל את הרב מלהורות כל ימיו (שו"ת טעם ודעת ח"ה סי' רל"ט).

בספר כף החיים הביא בשם פתח הדביר שהתיר לחולה שביקש לשלוח בשבת מכתב אצל אחיו שיעתיר עליו רחמים ויקבע מנין לימוד בבית המדרש לזכותו, "דאין בזה נדנוד איסור" ושמא לא התיר אלא משום 'יתובא דעתא' דחולה (סי' ש"ו ע"ז).

דוגמא נוספת מובאת בשו"ת שואל ומשיב שנטה להתיר משום 'יתובא דעתא' של חולה לבן לנסוע בשבת לאביו החולה שיש בו סכנה (מהדורא ג' ח"ב סי' ק"פ). ובספר מנחת שבת הביא מתשובת מהרש"ם (ח"ג סימן רכ"ה) אודות המעשה שהתיר רב אחד כתיבת הפיתקה ושליחתו ע"י עכו"ם לצדיק מבעלז וכתב המהרש"ם דאם הצדיק הוחזק לפעול בתפילותיו וברכותיו אפשר דהוי כפיקוח נפש שדוחה שבת, ומ"מ הביא שהרב שלמה קלוגר הרעיש לאסור וכתב חידוש גדול, שהצדיק השר שלום מבעלז התרעם אף הוא ואמר עכשיו אני מחוייב לפעול רפואה שלימה כדי שלא ימות החולה ח"ו, ונמצא שחיללו את השבת (סי' פ"ד).

(ואתחנן- נחמו תשפ"א)