למי באמת ניתנה השבת?

יש פרדוקס מובנה במצוות השבת. מצד אחד, פרקי הבריאה של ספר בראשית מציגות את השבת כעניין אוניברסלי, השייך לכל הבריאה. א-לוהים ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי נח. הוא ברך את היום השביעי וקידש אותו. מכאן, שהשבת שייכת לכל העולם הנברא. כשאנו שומרים שבת אנו לא ממלאים ציווי שא-לוהים נתן לנו אלא מחקים את פעולותיו בימי הבריאה. השער לשבת צריך אפוא להיות פתוח עבור כלל בני האדם. כל יצירי כפיו של א-לוהים שייכים בה.

מצד שני, מצוות השבת היא פרטיקולרית, כלומר מיוחדת לעם ישראל לבדו. רק את עם ישראל ציווה א-לוהים עליה, והתורה אף מדגישה שהשבת היא אות מיוחד בין א-לוהים ובין עם ישראל: "ביני ובין ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". אבל מדוע? אם השבת היא זכר לבריאת העולם, מדוע היא אות שניתן רק לעם ישראל?

אם לא די בכך, אנו למדים בהלכה שגוי אינו רק פטור משמירת שבת אלא הוא גם אסור בכך: "גוי ששבת חייב מיתה". הדבר עוד יותר מעצים את התמיהה. מילא שא-לוהים לא התגלה לאומות העולם ונתן להם את מתנת השבת, אבל מדוע יש לאסור עליהם לקיים אותה?

פתרון הפרדוקס טמון, לדעתי, בהבנת מקומה של השבת בבריאה. מה פשר מציאותה של השבת? אם א-לוהים ברא את העולם בשישה ימים, הרי שבכך היתה צריכה להסתיים כל מלאכת הבריאה. מדוע להקדיש יום נוסף מיוחד למנוחה שלו? וכי לאחר מכן הוא לא המשיך לנוח?

אני סבור, שביום השבת א-לוהים ברא משהו מיוחד עבורנו; הוא ברא את המנוחה. ככלל, הטבע אינו סובל מנוחה. כדור הארץ אינו פוסק מלנוע סביב צירו וסביב השמש. מחזור הזמנים אינו עוצר. הצמחים אינם פוסקים לנשום ולגדול, וכך גם בעלי החיים אינם פוסקים מחיפוש אחר מזון. כדי שהטבע יתקיים עליו להתמיד בתנועה כל העת. אם יעצור וינוח, הוא יפסיק להתקיים.

ביצירת היום השביעי, א-לוהים העניק לנו ממד נוסף למציאות. זהו ממד רוחני, שלא קיים במסגרת הטבע, ובממד הזה המנוחה אפשרית. ממד זה יכול להגיע רק מאת הא-לוהים, בורא העולם, שנמצא מעבר לטבע ולא כפוף לו. מי שמתחבר לממד הזה ומתקשר בו, יכול לנוח. לכן קידש א-לוהים את היום השביעי וייחד אותו. א-לוהים הכניס את אפשרות המנוחה לעולם הבריאה. הוא הטביע את ממד הרוח בעולם הגשמי.

דא עקא, שלא כל הבריאה מסוגלת להכיר בכך. מי שעולמו מסתכם בממדים הגשמיים שבמציאות לא יכול להפסיק לנוע. הוא חייב להמשיך לפעול וליצור כדי להתקיים. כך היה העולם, ששכח את א-לוהים. כך היו אומות העולם שלא הכירו בישות טרנסצנדנטית. לכן קבעה ההלכה שלאלו אסור לשמור שבת. מי שאינו מקדש את מה שמעבר לטבע, לא יכול להתנתק מן הטבע.

רק עם אחד שמר על הקשר עם הנשגב. עם ישראל הביא לעולם את ההכרה בקיומה של ישות שמעבר לטבע ושבראה אותו. עם ישראל לא התכחש לטבע. לכן הוא צווה לעבוד שישה ימים: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". לא נברא העולם כדי שנתבטל בו. אבל יום אחד בשבוע, אנו נזכיר שיש ממד נוסף למציאות. זה ממד הרוח, שמחייה את העולם ומזכיר לנו שהיקום לא סובב אותנו אלא כולנו משרתים שווים של א-לוהים.

לכן רק עם ישראל יכול היה לשמור שבת. רק הוא יכול היה לגלות את הרכיב הנעלם הזה שבטבע, שמאפשר לנו מנוחה. כל עוד אין הכרת הא-לוהים של אומות העולם מזוקקת; כל עוד הם אינם מפנימים את הטרנסצנדנטיות הא-לוהית, אסור להם לשמור שבת. במקום לקדש את הממד העל-טבעי, הם יקדשו בכך את הממד הטבעי של המציאות ויובילו להרס. אם אנו מבקשים שכל בני האדם ישמרו שבת, יש להמתין עד שכולם יפנימו את האמונה הטהורה ויתנהגו בהתאם לכך, ואז יוכלו לשמור שבת.

בין כה ובין כה, שמירת שבת היא אחת הבשורות החשובות של העם היהודי לעולם. השבת מקפלת את תמצית האמונה שלו – החיים הם לא רק חומר. יש משהו מעבר; הבה נזכור זאת.

(כי תבוא תשפ"ב)