ההלכה שבתוך גן עדן ומחוץ לו

זו תכלית ההלכה: שהאדם יבחין בין טוב לרע וידבק בטוב מכוח עצמו

ראינו ברשימה הקודמת את הופעתה של ההלכה כבר בראשית עולם, בבריאת האדם. אבל כידוע, לסיפור הבריאה שתי גרסאות בתורה. פרק ב' של ספר בראשית מציג לנו עולם אחר, אדם אחר, וגם הלכה מעט אחרת.

בסיפור הבריאה השני, אדם הראשון נוצר עפר מן האדם ומושם בגן עדן. שם, א-לוהים מצווה אותו לבל יאכל מ"עץ הדעת טוב ורע". נשים לב ללשון המיוחדת של הציווי: "ויצו ה' א-לוהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות".

זו הפעם הראשונה שבה מופיע בתורה השורש צ.ו.ה. בניגוד לפרק א', בו א-לוהים דיבר עם האדם, כאן א-לוהים מצווה "על האדם". ביטוי זה מלמד על כך שהציווי היה חיצוני לאדם וזר לו. הוא הושם עליו כעול, מבלי שהאדם עצמו הזדהה איתו. אינדיקציה נוספת לכך היא האיום המופיע בסוף הפסוק "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". איום שייך במקום בו האדם אינו מבין ואינו מזדהה עם הציווי. אז האיום נצרך כדי לשמור עליו בתלם.

הסיבה לסגנון הציוויי הזה הוא פשוט: בשלב הזה היה האדם חסר דעת 'טוב ורע'. ממילא הוא לא יכול היה להבין את פשר האיסור שהוטל עליו. וזהו הפרדוקס שטמון כאן: טרם אכל האדם מעץ הדעת, לא יכול היה האדם להבין את האיסור שהוטל עליו לא לאכול מעץ הדעת, ומרגע שהשיג את הדעת להבין את האיסור – הוא עבר עליו. מצב זה מאפיין את מי ששרוי בגן עדן. במציאות זו, שבה הכל מסופק לאדם ללא כל מאמץ, אין צורך בהבחנה בין טוב לרע. הדעת שמבחינה בין טוב לרע, שייכת רק בעולם שיש בו טוב ויש בו רע, וזהו העולם שמחוץ לגן עדן. לכן בשעה שאכל האדם מעץ הדעת, הוא גרם בעצם בעצמו לגירושו מן הגן.

והנה שאלה מעניינת: היכן מצוי אדם במדרגה גבוהה יותר – בתוך הגן או מחוץ לגן? דומני, שהפסוקים עצמם מספקים את התשובה: "ויאמר ה' א-לוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם".

טרם אכל האדם מעץ הדעת הוא לא היה כא-לוהים. לכן, כאמור, א-לוהים ציווה עליו ואיים עליו. אבל כעת, לאחר שאכל מן העץ, וקנה דעת טוב ורע, א-לוהים אומר שהוא "היה כאחד ממנו". כלומר, מדרגתו עלתה! במילותיו של פרק א' הייתי אומר שברגע האכילה מן העץ, קנה האדם את מדרגת צלם א-לוהים, שהיא 'דעת טוב ורע'. כפי שהטעים פרופ' יונתן גרוסמן (וקדם לו אלי ויזל), סיפור הגירוש מגן עדן מצטייר לפי הבנה זו פחות כעניין של שכר ועונש ויותר כעניין של התבגרות. ביציאה מגן העדן הפך האדם הילדי לאדם בוגר ואחראי.

כאדם בוגר, א-לוהים לא צריך עוד לצוות על האדם ציוויים, שכן האדם היה כמותו – "ממנו לדעת טוב ורע", וכדברי הרמב"ם: "הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ" (הלכות תשובה ה, א). וכך מצטיירת ההלכה השלמה: זו שאינה מגיעה כציווי חיצוני, חסר פשר, אלא כדבר שהאדם משיג ויודע מכוח עצמו, כמו א-לוהים. את המציאות הזו של ההלכה תיאר הראי"ה קוק במלים הבאות: "כשהשכל מאיר במלוא אורו, אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חוקים ומשפטים, הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחר המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתיישרים מעצמם. החוקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חוקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל חזקה עליהם".

זו תכלית ההלכה: שהאדם יבחין בין טוב לרע וידבק בטוב מכוח עצמו. אוטונומיה זו איננה מבטאת התרחקות מא-לוהים אלא ההפך מכך; זו ההתקרבות הגדולה ביותר אליו, שכן בכך האדם הופך להיות כמו א-לוהים. זו התשתית לכל עולם ההלכה שייבנה בהמשך.

(פנחס תשפ"ב)