מי נחשב גר?

 

יש לתרגם את ההלכה הנוגעת לגרים למציאות המיוחדת של ימינו

ברשימה הקודמת הזכרנו את סיפור יציאת מצרים, כנרטיב המכונן את החוק המקראי ביחס לגרים. חוויית הגרות, הזרות והשעבוד במצרים, אמורה לגרום לעם ישראל להיות רגיש למצבם של הגרים, לא לנצל אותם ולא להתעמר בהם. על האזהרות השונות ביחס אליהם, מוסיפה התורה חיוב מיוחד: "ואהבתם את הגר". הווה אומר: אי אפשר להסתפק בפאסיביות ובמניעת פגיעה ביחס לגרים אלא יש לפעול באופן אקטיבי כדי לתמוך בהם ולהכניסם לחברה.

אך מיהו הגר? בסוגיה זו נראה שחלה תפנית משמעותית מן המקרא ועד ספרות חז"ל וההלכה. תפנית זו מחייבת אותנו להרהר בדבר תרגומן הנכון של המצוות וההלכות בעניין הגרים לימינו.

עיון בתורה מלמד, ללא כל ספק, שהגר איננו "גר הצדק" של ימינו. לא מדובר באדם שקיבל עליו עול תורה ומצוות אלא בזר המתגורר בינינו. הדבר עולה בבירור מהפסוק המזכיר לישראל "כי גרים הייתם בארץ מצרים" או מן החיוב הנוגע לקרבן הפסח (שמות יב, מז-מח): "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו… תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם". העובדה שהתורה מדגישה שצריך להיות דין אחד לאזרח ולגר בנוגע לפסח ושעל הגר להיות מהול כדי לאכול את הקרבן, מלמדת שמלכתחילה הגר הוא אינו בהכרח זה שהנו מהול או שומר מצוות כישראל.

הוכחה ניצחת לכך היא ההוראה בספר דברים (יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה". כאן ודאי שאינו מדובר באדם שקיבל על עצמו תורה ומצוות, שהרי נבלות אסורות לאכילה לאדם מישראל. מכאן, שהגר המקראי כשמו כן הוא: אדם זר שבא להתגורר עם ישראל. אותו התורה מבקשת שנאהב, נכיל ונאכיל, ועל זכויותיו נשמור.

אלא, שבספרות חז"ל חלה תפנית בהגדרת הגר. בעקבות שינויים גיאו-פוליטיים שעברו על עם ישראל, חז"ל זונחים את ההגדרה האזרחית של הגר ומאמצים במקומה הגדרה דתית. הגדרתו של הגר התחלקה אצלם לשתיים: "גר צדק", גר שהצטרף לגמרי לדת ישראל והוא שומר תורה ומצוות; ו"גר תושב"; לא-יהודי שקיבל על עצמו חלק מן המצוות, ושמותר לו להתיישב בינינו (שימו לב כיצד ההתיישבות בינינו הפכה מנתון לתנאי). במסכת עבודה זרה (סד, ע"א) נחלקו החכמים מהי ההגדרה המדויקת של אותו גר תושב – האם מדובר רק במי שקיבל שלא לעבוד עבודה זרה, מי שקיבל על עצמו את כל שבע מצוות בני נוח, או אדם שקיבל עליו את כל התורה מלבד איסור נבלות? להלכה נפסקה האפשרות השנייה, דהיינו שמדובר באדם שקיבל עצמו בפני בית דין את שבע מצוות בני נוח בלבד.

את ציוויי התורה השונים ביחס לגרים חילקו חז"ל בהתאם להבחנה הזו. את היתר אכילת נבלות ייחסו לגר תושב, אך את הציווי לאהוב את הגר ייחסו דווקא לגר הצדק (ראו ספר המצוות לרמב"ם עשין רז), וכן הלאה. כך חוללו חז"ל מהפכה בתפיסה המקראית ביחס לגרים. הגר הפך להגדרה דתית בעיקרה, מה שחייב הבחנה בין סוגים שונים של גרים וחלוקה בין פסוקים שונים, לעתים בניגוד לפשט הברור שלהם (כמו הציווי לאהוב את הגר, שחז"ל מייחסים אותו לגר צדק, ואולם דווקא שם התורה מנמקת "כי גרים הייתם בארץ מצרים", ושם ודאי לא מדובר בגרי צדק). ואולם, הצורך במהלך זה ברור. חז"ל חיו בתקופה בה המסגרת הלאומית של עם ישראל נחלשה ואף בטלה לגמרי, ובשל כך נדרשו לבצע התאמות של מושג הגרות לזמנם.

מה לאור זאת צריך להיות יחסינו כיום לשאלת הגרים, ומה צריך להיות מרחב הפעולה שלנו ביחס למצוות הנוגעות לגרים? כיום, כשהיהדות חזרה לתפקד לא רק כמסגרת דתית אלא יש לה גם ביטוי אזרחי, ברור לי שצריך היה לחולל תפנית על גבי תפנית, ולתרגם את ההלכה הנוגעת לגרים למציאות המיוחדת של ימינו.

(לך לך תשפ"ב)